תקריב

.

.

הפייסבוק ארגן מסיבת מחזור בדף שלי היום.

אמנון שלח לי תמונה של מודעה עם צילום שלי ושאל: יש לך?

העלתי אותה לפייסבוק בלי לחשוב הרבה, התגובות וכמות האנשים שזכרו אותה

הפתיעה אותי באמת, בכל זאת רק מודעת פרינט ופוסטר מדיה.

בלי שלטי חוצות, בלי טלוויזיה מסחרית, בטח בלי רשתות חברתיות וחשיפה בכולן

ובכל זאת חרוטה בזכרון הקולקטיבי של בני גיל מסויים, דור ספציפי.

ונזכרתי בנסיון שהתחלתי לפני שנה בערך, לייצר כאן פוסטים של יומן עבודות מפעם,

כמו זו למשל, של חוברות הסריגה  אז הנה עוד אחת:

.

המוצר: רויון של "תנובה"

השנה: כנראה 1987 יבדק סופית

משרד פרסום: אריאלי

ארט דיירקטור: שוני ריבנאי

צלם: יקי הלפרין

שיער: עברתי במספרה לפני שהגעתי לסטודיו

איפור: לא זוכרת. בטח עדה לזורגן

בגדים: הייתה סקיצה, הבאתי כמה דברים לבנים, ורדרדים מהבית, אבל את החלוק לקחנו,

אני חושבת, מהבריכה של המלון….

לוקיישן: מלון "דניאל" בהרצליה. שוני רצה מודעה לבנה, בהירה עם אור מאחור.

.

אני זוכרת את העבודה הזו. לא הרבה עבודות וצילומים אני זוכרת ממש, את  זו אני זוכרת מכמה

סיבות. היא הייתה קל'ב, לא הצטרכנו לנהוג שעות לאיזה לוקיישן,להתלבש מאחורי שיח, להתאפר

במכונית ושאר עניינים. נסענו להרצליה, היה מיזוג, קפה, שירותים עם מראה גדולה וחלוק רחצה לבן

מי צריך יותר?…אבל בעיקר אני זוכרת אותי יושבת ומסתכלת במבט ההוא שיש לנו, הבנות שיודעות

להתבונן ככה, זו מין תכונה מולדת כזו, סוד מולד חסר מילים, מביטה עמוק לתוך העדשה של יקי

ומרגישה במקום העמוק, המפחיד ההוא, אולי בפעם הראשונה שיתכן שהלונה פארק הזה שהתחיל

בגיל שש עשרה, כל כך במקרה ובלי כוונת תחילה, זה שלקח אותי ואת חיי לכיוונים כל כך מפתיעים ולא

צפויים עומד לפני סופו. ישבתי שם, בלונדינית, מאופרת, יפה כמו שאני, וכן, תמיד ידעתי,

האגרוף מאוגרף ברכות  כדי שלא יעשה סימן על הלחי, זמנים חסרי פוטושופ, כן? נתמכת בלחי בתנועה

טבעית ונוחה לי כשאני מול המצלמה (עד היום),

בתחילת שנות השלושים שלי, אמורה להיות ולהרגיש בשיא יכולותי, ובכלל,

והנה, עקצוץ תודעת הגיל, מקצוע מקולל בהקשר הזה, מעקצץ.

בהלה קטנה שהציצה ונעלמה אז, ביום ההוא, בפעם הראשונה, עד הפעם הבאה,

הפעמים הרבות הבאות.

.

אז הנה, כלכך הרבה עבר, וכל כך הרבה צילומים, עבודות, חוויות, רגעים עברו מאז

ואני זוכרת  במדוייק, בקלוזאפ –  את השעתיים ההן,

שטופות האור ששוני רצה, הפריים שיקי בחר, והמבט לתוך העדשה שלו, אליכם,

וגם אל עצמי.

.

..