.
.
8 בדצמבר 1980
כבר הייתי כאן/שם כמעט חודשיים
כבר התחלתי ללמוד בבית הספר שכלכך רציתי, שבגללו הגעתי,
שבסופה של השנה הבנתי שלא זו הדרך שלי במשחק ועברתי ללי סטרסברג.
כבר מצאתי דירה בביקון הוטל – 75 וברודווי, סאבלט מבחור ירדני לחצי שנה,
הכרתי את איב, סינית אמריקאית שהגיעה מקליפורניה ללמוד משחק,
היא תהיה השותפה לדירה הראשונה שלי, האמריקאית הראשונה שתלמד
ותראה לי הרבה מהטוב ומהרע שמעורבבים בבני העם הזה.
כבר הזמינו אותי למסיבת פאר במדיסן אווניו ןרק אחרי שנים הבנתי שניסו לבדוק
אם אני חומר אנושי מתאים לסוכנות הליווי האכסלוסיבית ההיא. אני לא, לא אז לא היום.
קט'י ואני הכרנו ותכף נהפוך לחברה הכי טובה שלי בשנים הבאות,
היא גרה שני בניינים מהדקוטה, בדירת שני חדרי שינה שעברתי אליה מאוחר יותר.
כבר קניתי בגאפ בגדים, שמעתי בפליאה מוסיקה בwalkman הראשונים שהגיעו
לחנויות ולילדים המפונקים בסטלה אדלר בית הספר שלנו בwest side –
ילדי קליפורניה הסוערים שהראו וחיו בבירור את ההבדלים בינם לבין הניו יורקים.
חלקם הפכו לשחקנים מוכרים עם השנים, ע"ע ג'אד נלסון ודומיו.
אכלתי בג'קסון הול. בראנצ' בוילאג'. הייתי בספריה. בגוגנהיים. ב Moma
כבר צעדתי שעות כל יום, הכרתי את הסאבווי, מערכת האוטובוסים והפארק בבוקר.
צלצלתי הבייתה, כתבתי מכתבים, יומן. קראתי עיתון, או לפחות כותרות, כל יום.
קצצתי שערי בסוף השבוע המטורף בלוס אנג'לס בניגוד להגיון
ולכל מה שאמרה לי הסוכנת ב'ווילמינה' שלושה ימים קודם.
כבר היה לי הכי הכי קר שהיה אי פעם וזה לפני החורף האמיתי.
כבר קניתי מחממי אוזניים. כובע.
כבר ירד עלי שלג ראשון בעודי הולכת על הברודווי בדרך הבייתה מבית הספר,
מושיטה ראש למעלה כמו בסרט הכי קיטשי, מלקקת שפתיים ו ש מ ח ה.
כבר היה לי דייט באנגלית.
שעור משחק באנגלית.
Fame בבתי הקולנע.
כבר ניסיתי לשלוח הבייתה מכתב ונתקעתי מול תיבת הדואר בלי להצליח לפענח
לאן לכל הרוחות נכנס המכתב עד שעובר אורח נדהם חייך אלי ומשך בידית הגדולה.
כבר אמרתיHave a nice day וכבר עניתי You too
ועדיין הרגשתי זרה.
ואז הגיע השמיני בדצמבר. היה קר.
הרדיאטור בחדר נסדק ואדי לחות הפכו את חדר השינה שלי לסאונה.
צלצלתי לאמא לאחל לה יומולדת שמח למרות שזה התאריך הלועזי
והיא חוגגת בחנוכה. כבר היה מאוחר וקצת בודד כמו שאפשר להרגיש בחגים
ואז קט'י שגרה קרוב אלי וגם לדקוטה צלצלה בוכה ונפגשנו למטה.
הגיעו עוד אנשים מהכיתה ומבית ספר והגענו הכי קרוב שאיפשרו לנו.
אחרכך הלכנו לקט'י הבייתה ונשארנו ערים, איתו במערכת כל הלילה,
שרים, מנגנים אותו ומספרים, כל אחד מארצו, מולדתו, מדינתו וגילו
על הביטלס הפרטי שלו.
.
ושם, ברגע ההוא, בלילה ההוא ובימים שבאו אחריו,
מאוחדים בעצב גדול על איש אנגלי אחד, קסום ומוכשר הרגשנו בדיוק מה שהיינו.
לא זרים בעיר זרה, אלא אנשים צעירים. אזרחי העולם.
שקיוו וידעו והאמינו שהמוסיקה, הכשרון, הרצון הטוב והאהבה ינצחו בסוף.
women – שיר האהבה המופלא ביותר בעיני. מאז ומתמיד.
אחרכך התבגרנו…
/
.
תקריב 
תגובות
באותו יום אמור היה להיות מבחן-מגן בסוציולוגיה. היינו בתיכון, בכיתה י"ב. שבועיים לפני יום הולדת 17 שלי.
עודד ואני החלטנו שלא ללכת לבחינה. עלינו על אוטובוס ונסענו לתל אביב, בלי מטרה מוגדרת. היה בוקר מוזר. הנהג בקו 55 שמע גלי צה"ל. שמענו את יואב קוטנר ואלי ישראלי ודני ליטני מדברים על לנון, האיש שהיה.
זה היה חונק ועצוב ומעורר אימה. כאילו התבגרנו בתוך בוקר אחד של חודש דצמבר.
אהבתיאהבתי
יפה מה שכתבת,
אני חייבת לציין שאני מאוד מופתעת מהעומק בכתיבה שלך [לא רק בפוסט זה[
אני אודה שכשראיתי אותך כשחקנית ניראת לי שיטחית ורדודה, אבל איך אומרים "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו"
שקלת פעם לכתוב ספר? (-:
חג שמח ושבוע טוב
אהבתיאהבתי
באותו יום נחתנו בארץ. יומיים טסנו, לא ידענו מה קורה בעולם.
בשדה התעופה חיכתה לנו המשפחה, בן דודי האהוב חיבק אותי וסיפר לי, שג'ון לנון נרצח. זה היה עצוב כל כך, לחזור ככה לארץ, עם המטען הכבד הפרטי שהבאנו משם, עם מוות אחר בלב שלנו, בחיים שלנו. רצינו להאמין שיהיה יותר טוב, וזה היה עצוב כל כך.
שלוש שנים מאוחר יותר, בדיוק באותו תאריך, במקרה או שבכלל לא, עמדתי מתחת לחופה, חיים חדשים בתוך הגוף שלי, ומאז, כל שנה אני זוכרת, שלתאריך הזה יש משמעות גם עצובה אבל גם מלאת תקווה ואהבה.
בעיקר אהבה, כנראה שהאהבה חזקה יותר מהכאב, מהשגעון, מחוסר הצדק.
אהבתיאהבתי
פשוט מצמרר המוות שלו. ותמיד נשאר לחשוב מה היה אילו..
אהבתיאהבתי
יצאתי מהחדר וראיתי את אבא שלי, הגדול והחזק, בוכה. שאלתי למה והוא אמר שג'ון לנון נרצח, ואני שאלתי – מי זה ג'ון לנון?
בעיניים שלו היה מבט המום, ואז מאוכזב – מעצמו הוא התאכזב, על שלא לימד אותי.
ויצאנו יחד למסע ארוך, מתפתל ונהדר, שבמהלכו הוא הכיר לי את הביטלס אהוביו ואת לנון ושמענו יחד קוטנר בשישי בצהריים ואבא הפך לחבר שלי, לאיש שהכי אהבתי בעולם.
ועד היום הביטלס זה הכי. השיר שלי הוא Beautiful boy דווקא, אבל גם השיר שלך וגם כל האחרים.
וכתבת מקסים, כהרגלך.
אהבתיאהבתי
קו 2 מכיכר דיזנגוף בתל אביב למשרד הרישוי בחולון. מוקדם בבוקר ביום גשום. אני יושבת בקצה האחורי של האוטובוס, רק שתי בנות נוספות ונהג נוסעים איתי. הבנות מקשקשות וצוחקות במרץ. חדשות, 7:00 בבוקר ופתאום זה מכה בי, נקלט במוחי המנומנם, ג'ון לנון מת, נרצח. הבנות ממשיכות לדבר בקולי קולות, מפריעות לי להמשיך להקשיב וכל מה שאני רוצה זה להקשיב לרדיו, לעצמי, לגשם. העיניים שלי מטפטפות. שעה אחרי כן נכשלתי בתיאוריה.
אהבתיאהבתי
בדיוק מה שקרה עם פול ג'ורג' ורינגו.
הוא היה מזדקן, משמין, חי על תהילת העבר וספק גדול אם באמת היה מוציא יצירת מופת כלשהי, לפחות בשנות התשעים או האלפיים.
אהבתיאהבתי
בעשור מאז פירוק הביטלס הוא הוציא שירים משמעותיים יותר והיה דמות משמעותית יותר מכל חבר אחר בלהקה. כמובן שיכול להיות שמה שתיארת היה מתרחש אבל אפשר רק לחלום.
אהבתיאהבתי
הראשון במאי. תשעה באב ולא תשיעי באב
אהבתיאהבתי
Lucy in the sky
טלטל אותי לקום
ו-Day in the life
קפה מהקומקום
וקריין שנשבר כשהודיע שלנון איננו…
בערך 12 שנה אחרי נולדתי
וכמה שנים אחרי גיליתי מי הוא היה, מה הביטלס היו ואת המוזיקה שלו/שלהם
ומעט שנים אחרי גיליתי שהוא בכלל לא חי ונרצח עוד הרבה לפני שנולדתי.
אהבתיאהבתי
14 שנה*
אהבתיאהבתי
חוג מוסיקה לילדים מחוננים. בית ספר ממלכתי דתי.
המדריך (אורי אהרון קראו לו) הגיע שקט ועצוב ואמר שהיום נשנה את התכניות.
במקום ללמוד יצירה קלאסית כלשהי (שכחתי איזו),
האזנו לשעתיים של ג'ון לנון וקיבלנו סקירה על הביטלס.
imagine היה ה-שיר שלי הרבה שנים אחר כך.
אהבתיאהבתי
אני, ילדה כמעט בת 5 שגדלה על מוזיקה ואוהבת לרקוד, גרה בבית שוחר תקשורת בו עיתונות וחדשות הם דבר שבשגרה.
מדפדפת עם אמא בעיתון ושואלת שאלות למכביר.
אחר כך מבקשת לשמוע שירים של החיפושיות.
אחר כך מבקשת להבדיל בין הארבעה ולהצביע על מי שמת.
אחר כך שואלת שאלות על המוות.
אנד דה רסט איז היסטורי.
אהבתיאהבתי
"כמו שלנון היה כמו שג'ון איננו" חשבתי שהוא מגוחך. מגוחך בעורף האויב. בשביל רוב העולם ג'ון לנון לא מת. הוא חי בתקליטים, המוות שלו לא מזיז בכלום. עד כמה שידוע לי הוא לא היה חבר שלי וכשהוא חי הרגשתי אותו בדיוק כמו שאני מרגישה אותו כשהוא מת. יש לי דיסקים שלו. היו לי אז ויש לי היום. אבל הניסיון להיות קוסמופוליטי, ולזייף. גם לנון זייף ככה את הפיס ולאב שלו. חסידים שוטים. למה לזייף אורגזמה כזאת של צער. חסר לנו צרות? התבגרתם ביום שלנון מת? שקרנים. אם אתם כותבים את זה ייתכן ולא התבגרתם מעולם. אני התבגרתי ביום שבו בריטני ספירס איבדה חזקה על ילדיה. מיתוס האמהות התפרק לי מול העיניים.
אהבתיאהבתי
..זוכרת עד היום טוב טוב איך התחילו ברדיו הפיפסים של החדשות והקריין דיבר ואני לא הקשבתי כי היינו במטבח ודיברנו בינינו. ואז אח שלי ואחותי (הוא אז בן 14 והיא בת 20) קפאו במקום בזעקה ואח שלי תפס את הראש והם בכו והתעצבו, ואני ידעתי מיזה ג'ון לנון כי בבית תמיד היתה מוסיקה ותמיד ניגנו תקליטים והרבה..
WOMAN אכן שיר נפלא ומקסים
ובכל זאת, עד היום עוד שיר שקורע את הלב הוא השיר שכתב אלטון ג'ון לג'ון לנון
jhony come down to play …
אהבתיאהבתי
זיכרון עצוב ומצמרר. תודה, חלי.
אני זוכר בדיוק את השידור שבועז דיבר עליו. אני זוכר אותו משום שבאותו יום, לפני היציאה לבית הספר, שמעתי את הידיעה על כך באחת ממהדורות החדשות של הבוקר בקול ישראל דווקא. ואחר כך דיברו כל כך הרבה על לנון, עד שהעניין נמאס על אבי והוא העביר לגלי צה"ל ושם שמענו את קוטנר ושות' מדברים, נזכרים, מתגעגעים ומנגנים את השירים ההם. את Woman, Imagine ו-Starting Over אי אפשר היה לפספס בכל רשת שהיא.
ואפרופו אותה טרגדיה, אספתי כמה שירים שנכתבו לזכר מותו של לנון. הידוע ביותר שבהם הוא כמובן All those years Ago, שנכתב ובוצע על ידי ג'ורג' הריסון (שנחשב לביטל הקרוב ביותר ללנון ושיום מותו, 29 בנובמבר 2001, חל בשבוע שעבר), עם פול ורינגו ברקע. ויש עוד כמה, כמו השיר של אלטון ג'ון שאותו הזכירה גלית.
http://www.aplaton.co.il/story_577
אהבתיאהבתי
איזה פוסט נהדר.
לקחת אותי לכל כך הרבה מקומות
גרמת לי להזכר בכל כך הרבה רגעים
תודה במיוחד על הפסקה האחרונה.
רגע מכונן.
באהבה
עירית
אהבתיאהבתי
אני מרגיש סוג של נכות
אני לא זוכר היכן הייתי באותו רגע
אהבתיאהבתי
אני יודעת להגיד בדיוק איפה הייתי
ומה קרה לפני ואחרי
(בתיכון, טיולי הפרידה מסיני, זה היה בסיני ואיש עם זקן, מישהו מהתנועה של הצופים שהאוטו הלבן המאורך שלו עצר לא רחוק מהשביל בו הלכנו הודיע את זה)
אבל קראתי כמה פעמים
ורק עכשיו זה הסתדר (מה שכתבת ואיך שתיארת) כמו פתיתי שלג בכזה שהופכים והם נופלים ונדמה שתיכף הם יצאו החוצה אבל לא
הופכים בחזרה ולא קורה כלום
אהבתיאהבתי
קראתי ובכיתי
תודה
אהבתיאהבתי
את כותבת כל כך יפה שאי אפשר שלא לחוש את הקור בעצמות ואת הדגדוג הזה של מחממי האוזניים. למרות שכשהוא מת לא נולדתי עדיין אני זוכרת כמה היה לי שמח לגלות אותו בפעם הראשונה וכמה עצוב אחר כך לגלות שהוא לא ישיר יותר. תודה על הפוסט המופלא הזה.
אהבתיאהבתי
טרקבאקים
[…] שראיתי אותה, כמו במכונת הזמן הלכתי בין רסיסי השלג בניו יורק ליד הגבר המקסים ההוא […]
אהבתיאהבתי