הסבר לכמה מחברי הטובים

.

.

יש לי חבר ילדות שקורא את הבלוג שלי ואת הסטטוסים, ציטוטים, לינקים שאני מעלה לפייסבוק,

ואומר לי שאני כל הזמן כועסת, ציטוט:

"לאחרונה אצלך זה עצומות ,מחאות ,הפגנות ,"כניסות", החתמות,הצדקות, רדיפות, חד צדדיות,

התלהמות, אנטי, אנטי ,אנטי ….אני מכיר ואוהב אותך ואת מ-מ-ש לא כזו".

ואחר, רחוק ממקום מושבו בלוס אנג'לס בעשוריים האחרונים על התפוצצות מילולית שלי על משהו

שכבוד השר אלי ישי עשה, תכנן, הציע, ש" חלי, אבל הוא לא שווה את הכעס שלך" .

אני מנסה לראות את עצמי, את המילים הכתובות שלי בעינים שלהם ולהבין מה הם מרגישים

ממני ואיפה רחלי האישית שאין בינה ובין הזעם והחרון – יעידו מי שקוראים את הפוסטים והסטטוסים

האישים שאני כותבת בתוך המהומה, או אנשים שמכירים אותי באמת, נכון? – שאני מניחה על

ה"שולחן הציבורי" הקטן שלי , בלוג נקרא מאד ופייסבוק פרטי מאד עם סטטוסים נבחרים לכולם,

ולא כלום, שום דמיון.

ואני מנסה לרגע לחיות את חיי. ילדה, כתיבה, מצלמה, עבודה פה ושם, הורים, דייט כזה או אחר,

תכף חורף. חברות, ספורט, ספרים, נעורים, טסט לאוטו, רקפות לגינה, שיטוטים….ככה כרגיל,

ואז אני קוראת את הידיעה הזו, מתחבאת באתר גלי צהל. גלי צהל, תחנת רדיו שאין לחשוד –

בלי הקשרים משפחתיים, או בעצם עם, מעט – שהיא נוטה לצד השמאלני, האנטי ממסדי של

המפה הפוליטית בשנים האחרונות, היא לא קרן נוייבך יו נואו, ואני קוראת שם:

פרופסור חני מעיין ונעמה הולצר היו בין הזוכות בפרס לחיבורים איכותיים בתחום הרפואה

ביוזמת סגן השר ליצמן אך הן לא הוזמנו לבמה לקבלת הפרס בטקס משום שהן נשים.

השתיים נאלצו לשבת ביציע האולם ששימש נשים בלבד.

שתי הזוכות בפרס מטעם משרד הבריאות לא הורשו לעלות על הבמה ולקבל את העיטור,

הן הופרדו מיתר הזוכים ונאלצו לשבת ביציע-האולם, ששימש נשים בלבד.

זה קרה ב-25 בספטמבר – טקס של משרד הבריאות להענקת פרסים לחיבורים איכותיים

בתחום הרפואה וההלכה. ארבעה זוכים היו בטקס, אך כשהכריזו על הספר, דיסאוטונומיה

בראי ההלכה שחיברו הרב יעקב אייזנבך, פרופ' חני מעיין וגברת נעמה הולצר, בניגוד

מקבלי הפרס, הזמינו אדם אחר לעלות ולקבל את הפרס בשמן. זאת למרות שהן נכחו באולם

וישבו ביציע יחד עם שאר הנשים, בניגוד למקובל בטקסים כאלה.

מה שיותר תמוה בעיני, איך אשה מרשימה ורבת השגים כמו פרופ חני מעיין, שזכתה בפרס

שיתפה פעולה ולא עלתה לבמה ואף יותר מכך, סירבה לשתף פעולה עם הכנת הכתבה על

הדרתה ממנו.

ואני קוראת את הידיעה הזו או אחרות כמוה או טובות ממנה ולא מבינה, באמת לא מבינה

איך אפשר שלא, שלא לכעוס או לכתוב או להפגין או להזהיר ולנסות ולשנות את מה

שלדעתך שגוי, לא נכון ומסוכן. כי מי שמצליח לקרוא את הידיעה הקטנה והשולית הזאת,

שלא עוררה הרבה הדים ולא פתחה, עוד, ויכוח על הדרת הנשים המגדילה את הרדיוס שלה

בגרף מפחיד ממש בשבועות האחרונים ומצליח להשאר שווה נפש ולא להבין שזה

מדאיג ומקומם, נכון,

אבל בעיקר מדאיג.

מי שמצליח לא לדאוג, יכול לדפוק על הדלת ולבקש כוס סוכר מהשכנה שלו…

.

.

.

.

.

.

.

כי אני לא מצליחה…..

וגם זה, תודה עודד על התזכורת הרלוונטית עד מאד

.

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ענת  On 11 בנובמבר 2011 at 10:39

    חתמתי על העצומה שפתחת לשיוויון בפרשת קצב כבר אז, תודה.

    אהבתי

  • ליהיא לפיד  On 11 בנובמבר 2011 at 11:34

    גם אותי הידיעה הזו הרגיזה יותר מכרגיל.. וכתבתי על זה מדור להיום… מטורף מה שקורה פה.

    אהבתי

  • רות  On 11 בנובמבר 2011 at 12:11

    מרגיז ממש. ואם יהיה משהו שאפשר לעשות מעבר ללחתום על עצומות אשמח לשמוע ולהשתתף.

    אהבתי

  • פרץ  On 11 בנובמבר 2011 at 12:57

    זו ידיעה משונה משום שאין שום בעיה הלכתית בלהעלות נשים על הבמה. אפילו בקרב חוגים חרדים. הרי איש לא ציפה מהן לשיר או משהו כזה. כדאי לבדוק מה באמת היה שם. תחושת הבטן שלי היא שזה ברווז עיתונאי.

    אהבתי

  • chellig חלי גולדנברג  On 11 בנובמבר 2011 at 13:05

    מלשכתו של סגן שר הבריאות יעקב ליצמן נמסר בתגובה: כי כלות הפרס הסכימו שנציג מטעמן יקבל את הפרס בשמן. "מדובר בטקס בעל אופי תורני-הלכתי, ויש לדחות כל ניסיון להכפשה על רקע אפליה".

    http://www.glz.co.il/NewsArticle.aspx?NewsId=93053 – קישור לידיעה

    אהבתי

  • פרץ  On 11 בנובמבר 2011 at 14:08

    מעניין. אני אדם דתי, ואני יכול להעיד שאפילו בחברה החרדית אין שום מניעה להעניק לאישה פרס לעיני קהל. יתכן שהיה דין ודברים עימן לגבי לבושן והושגה פשרה או שחששו מענין לבושן והעדיפו לפתור זאת כך. בכל מקרה נראה שתאור המקרה מדויק וזה אכן לא תקין.

    אהבתי

  • א.  On 11 בנובמבר 2011 at 15:13

    יקירתי, אסור שהרוב הדומם והפסיבי יקבע אחרת יהיה כאן אפילו יותר רע. תודה שאת כותבת.

    אהבתי

  • עודד  On 11 בנובמבר 2011 at 15:50

    בתחילה השתלטו החרדים על השכונה.
    אני לא הרמתי את קולי, כי ציפיתי שיסתגרו שם,
    ואז הם השתלטו על הכביש בשבת,
    ואני לא הרמתי את קולי, כי לא נהגתי בעיר,
    ואז הם השתלטו על בתי המלון,
    ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי תייר,
    ואז הם השתלטו על העיריה,
    ואני לא הרמתי את קולי, כי לא גרתי בעיר,
    ואז הם אסרו השכרת דירות לערבים,
    ואני לא הרמתי קולי כי לא הייתי ערבי,
    ואז הם הדירו הנשים מהציבור,
    ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי אשה,
    ואז הם נשלו אותי ממולדתי,
    אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד
    שירים את קולו למעני.
    (אלתור על שירו של מרטין נימלר)

    אהבתי

  • עודד  On 11 בנובמבר 2011 at 16:23

    פרץ,
    בארצי לנשים שויון זכות מלא.
    לכן תאורך מה קורה בקהילתך אינו טיעון מעניין משום בחינה.
    כל שאפשר להגיד עליו שהוא טרחני, צדקני, מטופש ומיותר.

    אהבתי

  • עודד  On 11 בנובמבר 2011 at 16:28

    איני מכיר את הזוכות.
    אם הן ויתרו על ערכהן, לא הרימו את קולן ונכנעו לתכתיב החרדים אין הן ראויות לכל פרס.
    כל שהן ראויות לו הוא שיפסידו עולמן.

    אהבתי

  • chellig חלי גולדנברג  On 11 בנובמבר 2011 at 16:44

    לפעמים זה דווקא מצליח לצעוק ולהפגין ולכתוב, הנה דוגמא מהיום –

    עיריית י-ם מחזירה תמונות נשים לפרסומות.על אפם וחמתם של החרדים הקיצוניים ביקש ראש העירייה ניר ברקת מהמשטרה לאכוף את החוק נגד משחיתי שלטי חוצות שעליהם דוגמניות

    http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/305/080.html?hp=1&cat=402

    אור קטן.

    אהבתי

  • אייל שדה  On 11 בנובמבר 2011 at 17:20

    זה כבר מתחיל להיות ממש מייאש מה שקורה במרחב הציבורי פה. פשיזם, סתימת פיות, אלימות, רדידות, גזענות.

    מנגד את ההתקוממות הציבורית מובילות נשים, כך שאולי יש תקווה בכל זאת

    אהבתי

  • אוהד  On 11 בנובמבר 2011 at 18:02

    פוסט חשוב. תודה, חלי. יישר כוח.

    אהבתי

  • שיר  On 11 בנובמבר 2011 at 22:42

    זה מפליא איך אנשים מצליחים לספר לעצמם סיפורים שהמצב לא כל כך נורא,
    מדינת האסקפסיזם ההזוי .

    אהבתי

  • יעל ברזילי  On 12 בנובמבר 2011 at 20:55

    כמה יפה כתבת. גם אני מרגישה לפעמים שחושבים "אוף, שוב זותי עם המחאה שלה", ומצד שני טומנים רושם בחול אם הצהרות מ "במילא זה לא יעזור" עד "אבל תמיד היה ככה". ואולי זו אני, שנעדרתי מהארץ שנים רבות, חווה את מה שקורה כאן בקפיצת מדרגה?
    הנה למשל בכתבה הזאת מהארץ אפשר לראות שלטי חוצות עם נשים בירושלים (שומו שמיים!), לפני שנים ממש לא רבות: http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1563930
    כלומר לפני עשר שנים האישיו היה כתף חשופה או לא, עכשיו זה הכתף וכל מה שמחובר לה. איך הגענו למצב הזה? אה כן, הראש שלנו היה בחול.

    אהבתי

  • lili  On 13 בנובמבר 2011 at 23:54

    את כותבת יפה להפליא

    אהבתי

  • אלזה  On 14 בנובמבר 2011 at 06:56

    רחלי,דבר אחד אני לא מסוגלת להבין,את צוקדת בהחלט על העלבון
    שהן בלי ספק הרגישו,למה כמחאה לא קמו ועזבו את המקום???

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: