ספוגה

.

.

.

מכונת הלחם ביהודה המכבי הייתה תפוסה אז החלטתי לחתוך בבית,

שתי שקיות בשתי ידיים – כן, שוב נכנסתי ללחם ועתון – מה עם מנוי סוף שבוע  מתי יהיה סוףסוף?

והגעתי לדלת מפוזרת נפש וגוף כהרגלי,

שווווווווווווו

גשם כבד, מלא, לא מהוסס ממלא את מרחב הראיה שלי,

דקה ועוד אחת ואני מבינה שהוא כאן כדי להשאר לרגע, וגם אני מבינה שחם בחוץ.

זה לקח,

בחיי,

פחות מהרף עין והייתי בחוץ.

מה את עשויה מסוכר שמעתי את סבתא שלי שואלת כמו ששאלה תמיד כשאני מהססת בגשם,

לה עניתי תמיד שכן, בטח, מסוכר ודבש סבתא,

אבל עם עצמי אני יודעת ת'אמת. לא נמסה. לא כל כך מהר,

ויצאתי לכיוון האוטו.

.

הולכת בגשם. הגוף מתכווץ ואני לא מאפשרת לו. זוקפת כתפיים, מאטה בכוונה את מהירות צעדי,

מנסה להתבונן. עשרים חנויות, שמאלה. עשרים בתים, ימינה. עוד קצת.

אנשים מכווצים מתחת לסוככים צרים לפני חנוית, ארבע בנות בערך חמש עשרה רצות בצעדים גמלוניים

ומשעשעים ובצווחות אופייניות O M G  למיניהן, שלושה ילדים דתיים מתכנסים תחת מטריה גדולה אחת

ושואלים את אמם אם יש ברכה לגשם ראשון, בחור צעיר וזרוק בנעלי אצבע מגומי פשוט נכנס לשלולית

העמוקה באמת – איך זה קרה בחמש דקות אני לא מבינה – כאילו פסע במדבר וחייך אלי חיוך מקסים

וגדול כמעט כמו זה שחייכתי אליו בעודי מנסה לגונן על החלה שבידי בחירוף מים.

אני מהלכת לי – כן, כן, הילכתי לי. שום מילה אחרת לא תתאים – בגשם הממשי הזה, היורה הזה

שאין שום התלבטות אם הוא טפטוף או  באמת היורה, ופשוט שמחה.

/

הנעלים ספוגות, השיער נוטף ממש, משקפי השמש זקוקים למגבים, מה מצב החלה פחדתי לנחש.

אני מנסה לצלם עם הבלקברי תוך כדי ומחליטה שזה או הוא או אני,

והזמזום האלקטרוני הפותח לי דלת ופתח אל האוטו שלי שמרגיש כל כך כמו בית עכשיו.

והשער שלי רטוב, והבגדים, והפנים, וסתוו, ושבת, והריח הזה,

לך תסביר ריח. ש מ ח ה.

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • א.  On 23 בספטמבר 2011 at 14:34

    את מקסימה

    אהבתי

  • galithatan  On 23 בספטמבר 2011 at 14:40

    תיארת את זה כל כך יפה. אכן שמחה אמיתית :)

    אהבתי

  • shoula k  On 23 בספטמבר 2011 at 16:10

    חלי את צלמת גדולה!!!!!!
    שנה טובה שולה קיסרי

    אהבתי

  • עודד  On 23 בספטמבר 2011 at 18:11

    חלי תודה;
    שִמְחה לנו כשאת שמחה.

    אהבתי

  • שרון רז  On 23 בספטמבר 2011 at 22:27

    חייכתי לעצמי. בדיוק בדברים הקטנים הללו את מצויינת. ההבחנה והרגישות. ולגמרי הריח, הריח של הגשם בפוגשו את האדמה, זה היה החלק הכי טוב של היום הזה. יחי היורה, יחי הגשם, יחי הסתיו ויחי החורף.

    אהבתי

  • שלומית לוי  On 23 בספטמבר 2011 at 23:01

    בדיוק אותו הדבר, לפני חצי שעה, אבל במנהטן…
    קניתי נעלי אצבע כי ריחמתי על הסנדלים היפים שלי…
    השמחה שלך מדבקת לגמרי.
    אני נשארת עם המילים שלך איתי. כמה יפה את כותבת.

    אהבתי

  • אלזה  On 24 בספטמבר 2011 at 07:47

    רחלי
    איך תארת הרגשות,
    תארת אפילו את טיפות המים!!
    והחזרת אותי לילדותי!!
    אחד הדברים שאהבתי בחיי
    לטייל ביורה
    תודה על התזכורת

    אהבתי

  • צחי  On 26 בספטמבר 2011 at 09:29

    אבל אבל אבל יש מנוי סופשבוע (לי יש שניים: של העיתון של המדינה ושל זה לאנשים חושבים), העניין שהוא עולה כמו מנוי רגיל. זה של האנשים החושבים מגיע רק ביום שישי (אם יש חג באמצע השבוע לא מגיע) – זה של המדינה מגיע בשישי וחג + את העיתונים היומיים אפשר לתרום לבתי"ח, צה"ל וכו' – אני תרמתי לחמותי, באמת :)

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: