רכילות ומה שלא ישכח

.

.

לעולם אבוז למי שעסק ברכילות. כתב רכילות. היה רכילאי/ת. לעולם.

אפילו אם סלחתי ושכחתי כלא היה – כמעט כלא היה, לעולם לא שוכחים ב א מ ת מילה רעה, בקורת

מעליבה, רכילות אכזרית ולא נכונה – לכל מי שעסק/ה בחייו/ה המקצועיים ברכילות.

שום תירוץ של נעורים, רצון להתבלט, רצון להצליח, זה היה מאד משעשע, לא היה בזה רוע אמיתי,

לא יצדיק בעיני את העיסוק העלוב, המשפיל את העוסק בו והחסר רגישות, גדוש באטימות וזדוניות

ולגלגנות ופולשנות בלתי נסבלת.

זה לא עיסוק מצחיק, משעשע, חפיפניקי כפי שרבים מאנשים שעסקו וכתבו רכילות לפני שהפכו

לעיתונאים מן השורה, סופרים ומה לא המנסים לתאר אותו. להאליל את ימי "ציפורה" ב"חדשות",

להפוך למיתולוגית את תקופת גיל ריבה בידיעות.

זה מקצוע שיכול לעשות, ככל שזה נשמע מופרך, נזק אמיתי לאנשים.

דיני נפשות של ממש לפעמים.

זה מקצוע מ כ ו ע ר ושום מילים יפות לא יצליחו לשנות את זה.

לא בעבר, לא בהווה ולא בעתיד.

ועל מה מתי ונזכרתי היום? כל זה למה?

בגלל זה – גיל ריבה מקדם תוכנית אישית ומתראיין למעריב

ומכל הראיון הזה. שהוא ראיון ארוך וחושפני היה קטע אחד שהקפיץ אותי:

שרית פוקס וגיל ריבה מדברים על השנים שלו כרכלן של המדינה ב'שליחות קטלנית" ונגזרותיה:

ש: אתה אוהב אדם באופן כללי?

ת: מאד, מאד. אני אוהב אנשים

ש: איך זה מתחבר עם התקופה של הרכילות?

ת: כל מה שעשיתי היה מאהבה, תמיד הייתה הערכה בכל מה שעשיתי

ש: מי שכתב רכילויות עוד קיים?

ת: לא. זה באסה. כי הוא היה מלא הומור.

ש: מי שכתב לא היה כל כך ער לכאב

ת:  הוא היה ער לכאב. הוא עשה את זה מתוך זה שהוא היה ער לכאב.

הוא כל הזמן סבל מהסצנה הזאת.

אני הייתי שם, כאובייקט רכילותי  בשנים שגיל ריבה היה הרכלן של המדינה.

פעם הוא צלצל אלי ופתחתי איתו חשבון על איזה אייטם עלי, על הבת שלי ועל גירושי .

אמרתי לו דברים לא פשוטים והוא הקשיב…..בסופה של השיחה אמרתי לו שכמה שזה בנאלי להגיד –

והנה אני שוב חוזרת אל ההורות שלי – שכמה שזה בנאלי להגיד, כשיהיו לו ילדים, אני מקווה שהוא יבין

ואז, אני מצפה שיצלצל ויתנצל.

עברו השנים.

והנה,

לפני לא הרבה מאד זמן אני נתקלת באבא גיל ריבה יוצא למלחמה משפטית נגד צלמי הפפרצי שצילמו

את בנו הקטן ותובע  צלם הפאפרצי, בסכום של רבע מליון ש'ח –

ואני חושבת לעצמי שאכן, הימים הגיעו, ואולי גם ההבנה, אבל החרטה? ההבנה?

ההפנמה על מה העזת לעשות ואיך הרגישו לפעמים אלה שעשית להם.

לא אלה שרצו אותך, והתחנפו והדליפו וצלצלו אלא אלה שלא רצו ב א מ ת.

וידעת שהם לא משחקים מולך משחק, אלא לא רוצים באמת את העולם בחיים הפרטיים שלהם,

איך הם הרגישו.

כמה פולשנות ועלבון וכמעט תחושת אלימות, שלא נדבר על חוסר אונים הרגיש כשראה את הצילום

של הילד שלו בעיתון, בלי רשותו, כנראה בניגוד לרצונו? מה הוא חשב אז על המקצוע שלו?

אהבת אדם?

מלא הומור?

ערות לכאב?

לא הרגשתי אז את אהבת האדם שלו, או של כל רכילאי/ת אחר/ת למען האמת,

לא את הסבל שהוא סבל מהסצנה.

איזה חוסר רגישות מצידי.

להעלב, להרגיש מושפלת, חשופה, שפולשים לחיי הפרטיים.

ולא השכלתי להבין שזה לא אישי.

שבעצם החיטוט וכתיבת דברים עלי ועל חיי הפרטיים, ולא חשוב אגב אם טובים או רעים, למרות שהיי,

בטח עדיף טובים, מי שסובל מהסצנה הוא / הם עתונאי הרכילות …..

אין כאן ציניות. באמת.

רק נסיון להבין למה הם, כל אלה שעסקו במלאכה המשעשעת הזו, הלא מזיקה, ה ס ת א א ם הזאת,

מאמינים שזמן, קסם אישי, ואפילו סוג של כשרון או הצלחה יכולים להשכיח או להעלים את מה שהיה….

אז זהו שלא….כלום לא נעלם ונשכח. לא מה שנכתב ולא מי שכתב.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

כל תגובה שתשמיץ ותהיה בעלת גוון ירוד ומכוער באופן אישי תמחק מיד,

לא זו כוונתי כתיבת הפוסט הזה.

.

לא אישי כמובן.

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • א.  On 16 בפברואר 2008 at 18:48

    פוסט חשוב. ואם הצלחת ל"הזיז" למישהו מהנוגעים בדבר…

  • קורא ועיתונאי  On 16 בפברואר 2008 at 18:50

    ואפילו מצליחה לבוא חשבון בדרך לגיטימית ומכובדת. אבל אין ברירה, זה מה יש. ואם תשימי לב תראי פריחה מחודשת בכל העיתונים, כולל העמוד מול הטור שלך (המצויין אגב) מדי יום ביומו, לא רק בשישי כמו פעם. רכילות מוכרת ומדיה גוועת כמו עיתונים תעשה הכל כדי לשרוד

    וגם עיתונאים צריכים לשרוד, לכן אל תצפי להרבה תגובות כפי שאת רגילה. הם מ פ ח ד י ם לפתוח את הפה על אחד שלך דע איפה הוא יחכה לך בסיבוב הבא שלו או שלך.

  • דבורית  On 16 בפברואר 2008 at 19:00

    צודקת במאה אחוז.
    אבל מה את יודעת, אולי הוא עוד יתקשר להתנצל.

  • מרקו  On 16 בפברואר 2008 at 19:01

    אבל יש להם ביקוש.
    וככה תמיד יהיה מי שאין לו כישרון לעשות שום דבר אחר, אז הוא יצטרך להשתלב במעגל העבודה הזה.
    צריך קודם כל לרחם עליהם שהם מרוויחים את לחמם ממציצת דמם של אחרים, אחר כך לבוז להם, ורק בסוף בסוף לכעוס.

  • סיגל  On 16 בפברואר 2008 at 19:50

    אני הרבה קוראת פה ולא תמיד מגיבה, אבל לרוב אוהבת מאוד לקרוא פה. הפעם קצת קשה לי, כי את בעצמך כתבת לא מזמן (נדמה לי בפוסט שעסק בבר רפאלי…) שגם את צרכנית של רכילות ושאת מברכת על כך שהיום את הרבה פחות מושא לרכילאים כיוון שהתחום הפך להרבה יותר אגרסיבי. ומעבר לכך, אני לא כל כך זוכרת את גיל ריבה הרכילאי, אבל חושבת שהיום הוא המראיין הכי טוב שיש בטלויזיה שלנו!

  • גולדבלט משה  On 16 בפברואר 2008 at 20:01

    אני עדין לא ממש מצליח להבין מהו ההבדל בין יחסי הציבור הלגיטימיים ששירתו אותך כל כך טוב בקרירה העשירה ובין רכילות לא לגיטימית.
    מתי הרכילות אינה לגיטימית רק כשהיא פוגעת? האם פרסום עובדות מחמיאות לא נכונות זה בסדר?
    אני בוודאי לא מצדיק סילופים ופגיעות מיותרות אבל נדמה לי שזה חלק מעסקת החבילה

  • קורא ועיתונאי  On 16 בפברואר 2008 at 20:22

    גולדבלט, אם אתה בוודאי לא מצדיק סילופים ופגיעות מיותרות אבל נדמה לך שזה חלק מעסקת החבילה ..
    זה שנדמה לך שזה חלק מעיסקת החבילה, זו בדיוק הבעיה.

    יש הבדל ברור בין שחקן או זמר שנותן ראיון ומדבר גם על דברים מאד אישיים כפי שהוסכם מראש או כמו שהוא רוצה, ראה למשל גיל ריבה שמקדם את התוכנית שלו ומדבר על בעיותיו הנפשיות העמוקות ביותר מרצונו החופשי לבין אותו גיל ריבה שהולך לבית משפט כי צילמו את הילד שלו.
    יש קו ברור ביו חשיפה לבין רכילות.
    זה כמו להצטלם עם חזיה או שיפשיטו אותך בכח.

  • ח ל י  On 16 בפברואר 2008 at 20:39

    העובדה שאני לא מדלגת על עמוד הרכילות היא זו שמצדיקה את המקצוע הזה?
    וכן, אני מברכת על העובדה שאני לא במרכז הלוהט או אפילו בשוליו של מעגל השבט הרכילאי היום כי לדעתי, ברצינות, לא הייתי עומדת ברמת הפולשנות והחוסר פרטיות שיש ליודה לווים היום.

    אם תקראי את הפיסקה האחרונה בפוסט תביני שאין בי שום רצון לגעת ולו באצבעי הקטנה בכישוריו, כשרונו והצלחתו, מה פתאום – היה בי רצון גדול להגיב על דבריו בקשר לעיסוקו בעבר, ההיתממות שהכל היה בהומור, מתוך כאב ואהבת אדם.
    דקרת, מטאפורית כן, בן אדם בגבו עם סכין היית מאד אמפתי לכמה כואב לו? על זה באתי להגיד .

    והעובדה שאת לא זוכרת את גיל ריבה מרכל מצביעה הכי הרבה על גילך, לא כך? :)

  • רכילאית לשעבר  On 16 בפברואר 2008 at 20:53

    מדהימה התופעה הזאת של אנשים צמאים לאהבה שמוכנים לרטש כל דבר בסביבה בשביל לקבל קורטוב.

    הסלבס ניתפסים כאובייקטים לכל דבר, מרוקנים מאנושיות, ופלטפורמה לטיפה מילוי של החור השחור.

    גם אני הייתי קצת ציפורה. מכירה את המכאניזם הזה.באמת לא אישי. .

  • יורם  On 16 בפברואר 2008 at 20:55

    מקצוע ועיסוק שאי אפשר למחוק מאישיות או ביוגרפיה של איש. גם לא של עירית לינור, גפי אמיר או גיל ריבה.

    האיש ועברו
    http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-1275508,00.html

  • שרון רז  On 16 בפברואר 2008 at 23:21

    את צודקת לחלוטין, חלי, ואני מאוד איתך בעניין הזה, אני מניח שזה היה מאוד מאוד לא חביב להיות חלק מכותרות הרכילות הצינית והזדונית הזו, איך שהאנשים חסרי הרגישות הללו פתאום "מבינים" כשהם בצד השני, עם ילדים, עצוב, ומעצבן

  • סיגל  On 16 בפברואר 2008 at 23:35

    התכוונתי לומר שכולנו בסופו של דבר צרכני רכילות ולכן התחום פורח.
    זכור לי שגיל ריבה כתב את הרכילות, אמנם צעירה אבל לא עד כדי כך :) רק שבאותה תקופה הוא לא השאיר מבחינתי חותם מיוחד ולא בטוח שהייתי זוכרת את שמו אם הוא לא היה מתקדם לדברים אחרים לאחר מכן. אין לי מושג לצורך העניין מי כותב היום את הרכילות בעיתונים אפילו שגם אני לא בדיוק מדלגת עליהם.
    ולעניין האגרסיביות, מבלי להקל ראש בכך שגם הוא פגע באנשים, תהיתי אם הוא בעצמו סבור שהתחום הפך לאגרסיבי מידי וזאת תרומתו הצנועה בעניין.

  • גלי רשף  On 16 בפברואר 2008 at 23:59

    חלי,
    את נוגעת בכתיבה שלך ובחכמה שלך. יישר כח

  • קורא עיתונאי  On 17 בפברואר 2008 at 00:22

    זה לא קשור למעבר להורות בהכרח, זה קשור ל"מהוגנות" מקצועית. כל אלה שהפכו להיות עיתונאים וסופרים מהשורה ומנסים להתנער מהרפש ששחו בו כדי להגיע ולהוכיח את כשרונם, בניגוד לאחרים, כמוני, שלא חיפשו דרכי קיצור להכרה על חשבונם של אחרים וקרעו את התחת בעבודה עיתונאית אמיתית וסיזיפית עד שהצליחו להוכיח את שווים.רכילות היא באמת דבר בזוי.

  • לגי  On 17 בפברואר 2008 at 03:38

    אני חושבת שאין לקחת דבר באופן אישי,
    אנשים עושים המון קטעים מכוערים וזה מופיע בצורות שונות

    המפתח הוא להבין את הצד השני
    כמו שאת ביקשת שהוא יבין את הצד שלך
    מן הסתם היית צריכה לנסות ולהבין את הצד שלו

    ואני לא נוקטת עמדה

  • חנה בית הלחמי  On 17 בפברואר 2008 at 09:20

    שמעולם לא קראתי מדורי רכילות, למרות שלפעמים הם פורצים לך לפריים בגסות רבה. אולי בגלל זה לא ידעתי מעולם פרטים פיקנטיים על גרושין שלך או של כל אדם אחר. גם כפי שכתבתי אצל דבורית – אני לא קוראת (מעבר לכותרות) כתבות רכילותיות בעיתוני סו"ש. אני כן צופה מדי פעם בתכנית הראיונות של ריבה והיא טובה בעיני. שאלה לי, בהתייחס לכך ששינה-משהו את עמדתו – האם מודה ועוזב ירוחם?
    ברמת האנקדוטה, אני חייבת לציין שהפעם היחידה כמעט בחיי שידעתי ש"ידוענית" בהריון היתה לפני שנים, כשהייתי בהריון וראיתי (כמובן) רק נשים בהריון מול העיניים, ויצא פעם שאת ואני (בהריון) ישבנו באותה מסעדה :) (גשר הירקון – אכלתי אז שם הרבה כי אמרו לי לאכול בשר בגלל הברזל…). אני מניחה שמדורי הרכילות דנו בהריונך אז, אני – לא קראתי.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 17 בפברואר 2008 at 11:59

    הרגע נודע לי שאוחובסקי גם כתב את "ציפורה" זה נכון?

  • אודי שרבני  On 17 בפברואר 2008 at 17:02

    אף פעם לא הבנתי באמת את הלוגיקה נוסח
    "הוא בחר להיחות מפורסם אז שישא בתוצאות על כל מה שבא עם זה" נניח, פפרצי ורכילות

    מה הקשר? הרי הדבר האחרון (פפרצי-רכילות) זה דבר שנלווה לדבר, הוא לא היה שם במקור
    נכון שיש אדיוטים היום שמטרתם להיות "מפורסמים" בלי בסיס לכך, הכוונה שהמפורסמות שלהם היא המפורסמות שלהם
    אבל עדיין
    אני אהיה כוכב קולנוע מפורסם נניח, אני צריך לקחת את "החבילה" כי זה הדיל?

    אני (הם, המפורסמים) לייבים משהו למישהו?

    הנה שלי
    http://www.notes.co.il/sharabani/23214.asp

    http://notes.co.il/sharabani/9687.asp

  • רונית  On 17 בפברואר 2008 at 20:05

    ז"א, לא הייתי מושא כתיבתם של הרכילאים כך שאין לי שמצו של מושג מה זה, במיוחד כשנכתבים פוסטים לא חביבים בעליל. אממה, אני חושבת שצריך לקחת את זה עם קצת הרבה מלח.
    את ניצלת, יחסית, מתרבות הפפרצ'י הנהוגה בימינו. אני חושבת שזה מבחיל. אני חושבת שלאדם מגיע פרטיות, אם אני לא טועה, יש חוק כזה, לא?….
    הבעיה מתחילה כשידוענים משתמשים בתקשורת כשנוח להם וכשלא נוח להם, זה נישמע אחרת.

    בתור אובייקט לרכילות את כואבת את חוסר הרגישות שגיל ריבה הפגין ויש לך חשבון איתו שזה לגיטימי בעיני, אך אני להודות שנורא צרם לי שלא הזכרת ולו במילה את מערכת היחסים
    של בריטני ספירס עם הפפארצ'ו. והעובדה שהיא
    לא מהביצה השכונתית, זניחה בעיני. אני חושבת שרק הנסיכה דיאנה שיחמה מחיר יותר גבוה ממה שבריטני משלמת עכשיו.

  • מבין ומזדהה עם חלי  On 17 בפברואר 2008 at 20:57

    אני לא חושב שיש לה חשבון עם גיל ריבה במיוחד. אני חושב שהטריגר להתחשבנות שלה עם הרכילאים הוא הכתבה שהוא נתן ובעיקר הציטוטים שלו על כמה הוא היה מלא כאב ואהבה לאנשים שעליהם כתב.
    אבל הדעה שלה על מי שעוסק ברכילות,אם אני מבין נכון, ואני אמנם לא מזדהה כאן בשמי אבל מכיר את נחת המקלדת של הטינופות האלה, אם אני מבין אותה היא מביעה את דעתה על העוסקים במלאכה באופן רחב דרך הדיון בגיל ריבה, ועל כך, תאמיני לי, מגיע לה הרבה כבוד, על היושר הפנימי וחוסר הפחד.אין הרבה אנשים מפורסמים שיגידו באופן כל כך ברור את דעתם על עיתונאים ואנשים, אפילו לא אני…

  • צג  On 18 בפברואר 2008 at 16:34

    חלי אם הוא היה מזמין אותך לתוכנית היית הולכת?

  • ח ל י  On 18 בפברואר 2008 at 17:57

    אני כמעט אף פעם לא מתראיינת סתם, לצורכי אגו.
    תמיד, כמעט יש סוג של מטרה מאחורי ראיון, זה יכול להיות אפילו במאי שאני רוצה שיראה בי משהו שלא הכיר קודם, שלא נדבר על ספר, תוכנית וככה. יש גם משהו נעים בלהתראיין – ויש הבדל ענק בין להתראיין מרצונך, לא שזה מבטיח אגב שהראיון יתנהל כרצונך לבין למצוא סיפורים אדיוטיים, צהובים או סתם פולשניים בטור רכילות.
    ןלשאלתך אם היה לי פרוייקט שצריך לקדם, עדיפה בהרבה חצי שעה מול גיל ריבה, עם הרבה זהירות ממתיקותו מאשר מעגל של יום שישי..

  • אחת  On 21 בפברואר 2008 at 11:17

    בלי להתייחס למושא הפוסט, או אפילו לעולם הרכילות – אני חייבת להעיר על הלוגיקה של טיעון ה"לא אישי" שחוזר בכמה מהתגובות כאן. נדמה שזה הפך לתשובה חצי-אוטומטית, וזה ממש לא ברור לי.
    באיזה אופן אדם שנפגע אמור להתנחם בכך שהפגיעה בו היתה "לא אישית"?
    מה, כי זה לא מתוך שנאה פרטית לוהטת שפגעו בו, אלא כי הוא היה מתאים? נכנס לכוונת?
    זו הנחמה? או, לחילופין, זה מה שמעיד על אנושיותו של הפוגע?
    הרי הדבר היחיד שנובע מהאמירה "זה לא אישי" הוא ההבהרה (הנוספת) שאין לנפגע שום חשיבות כאדם בפני עצמו – הוא רק עוד מהמורה בכביש.
    אני יכולה לחשוב על שפע דברים שאפשר לעשות לאחרים שהמניע שלהם הוא לא אישי – רק רווח לעושה. לא ברור לי איך זה משנה ולו במעט את חווייתו של הנפגע.

  • ליאור דגן  On 22 בפברואר 2008 at 18:24

    לפני שאגיב אני חייב לומר, למען ההגינות, שאני לא מכיר את מדורי הרכילות, אבל זה לא בכלל שאני כזה צדיק, פשוט אני לא כל כך קורא עיתוני סופ"ש. אז אני לא אדבר על הרכילות עצמה, אלא על ההיתממות, שחלי שמה עלה דגש:
    אם העיתונאי בעצמו תבע צלמי פפרצי – אז כמו חלי, גם אני מבין שהוא מתייחס לעניין כאל משהו רע ופוגע. אז אם כך – למה "לשחק אותה" כאילו אתה לא מבין? למה להמעיט בערך רגשותיהם של אחרים? למה לא לומר: "טעיתי"? למה להסתבך ולהתפתל, למה לא לבחור בדרך הפשוטה והאמיתית? ליאור

  • מיכל  On 29 באפריל 2010 at 00:00

    אתך לגמרי, אבל אולי ישמח אותך, רק טיפה, שיש אנשים (אני למשל, אבל בטוחה שיש עוד) שלא קוראים את הדפים האלו. בחיי. פרסומות אני בוחנת בהרבה יותר תשומת לב.
    אז נכון, יש לי אי אלו חורים בהשכלה בתחומי הסלבס, אבל זה לא נורא בכלל.

    נשיקות

  • דורין  On 10 בנובמבר 2012 at 10:53

    נהדרת שכמותך! מבינה את התחושה ומסכימה עם העובדה שלשמחתי נגמלתי ממנה.. מסרבת לעלעל במדור רכילות בדיוק מאותה הסיבה שאני מסרבת לקחת את עתון "ישראל היום" המונח בכל פינה בחינם. אך שני דברים לי אליך: הראשון – לזכור זה חשוב מאד. אך לסלוח חשוב מכול. גם לכאלה "גיל ריבאים" שצמחו והתפתחו מתוך אותם מקומות ומניעים אפלים. שנית: היום, אני מאד מעריכה ואוהבת את גיל ריבה כעיתונאי ומראיין ייחודי ומרתק. יש לי תחושה שאם היה פוגש במאמר הזה שלך היה עושה לך MEGA LIKE.
    בינתיים אני עושה בשבילו.. ♥

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: