תקריב

.
.
.
.
.
אלה ימי הזדמנות

פעם תוכלי להגיד הייתי בהפגנות ההן אני אומרת לה.

יש אנשים שלא סולחים לעצמם שבגלל חוסר חשק מקרי או עייפות חומר מהפגנות לא

הגיעו בנובמבר ההוא להפגנה שנשארה עבורם חור שחור ומצער גם בביאוגרפיה הפרטית

שלהם אני חושבת לעצמי ונזכרת בעוצמת הרגש שהציף אז את הכיכר.

אני מסתגרת איתה באחר צהרים לוהט בסלון עם פופוקורן ומזגן לשעור ערמומי

בדמוקרטיה בחסות ג'ימי סטיוארט ו"מיסטר סמית הולך לוושינגטון" שלו ושל קפרא.

אחרי שעה וחצי של עונג סטיוארטי קלאסי אני מנסחת שני משפטים לא מפוצצים

מדי – זה המינון הבטוח לפני פרצוף האמא בחייאת אני בת חמש עשרה וחצי וחופש

גדול – על יכולתו וזכותו של האחד להשפיע ולשנות, היא מהנהנת בשעמום ואנחנו

ממשיכות את הימים הלוהטים איך שלא תסתכלו על זה, של קיץ 2011.ואז הגיע אתמול.
.

.

.

.

תראו, תראו איך השלט שלה בולט שם על המסך.

אחר כך שתי אחדיות נרגשות ממה שהיה, והגדולה נרגשת גם ממה שנדמה לה שיהיה,

חזרו הבייתה. והשלט גם.
.

.

איזה קיץ, wow
.