תקריב

.

.

.

לחכות  לאוטובוס בשבע וחצי בפינת הרחוב.

חולצה וכובע.

חוף הרצליה. סככות מסומנות. טריטוריות

בוקר טוב ילדי קייטנת "דן". ב ו ק ר ט ו ב אנחנו צועקים כמו שרק ילדים.

שורות שורות, התעמלות, המנונים, תחרויות.

ים. מדריכים מחזיקים חבלים בתוך המים לסמן גבולות שכשוך.

לסככה שלנו.

משחקים. מלאכת יד. מחזיקי מפתחות משרוכי פלסטיק. אלכסון, אלכסון, משיכה.

מבני על ממקלות קרטיבים מודבקים בדבק פלסטי ונצבעים. לעפרונות של שנה הבאה.

בניה בחול. תחרויות. ספורים.

מדריך ומדריכה גדולים ממש, אולי בני חמש עשרה.

אסור לצאת לשמש עכשיו.

עכשיו למים.

כולם להתנגב ולחזור לצל.

לחמניה. שוקו.

אחר כך, מאוחר יותר יהיו קרטיבים.

אני אוהבת קרטיב מנטה הכי הרבה.

עוד פעם למים.

חם. החול לוהט בכפות הרגלים, על העור, ובכלל.

להתראות מחר קבוצת מיקי מאוס או ארטיק מנטה או איך שלא בחרו לקרוא לנו השנה.

חולצה נלבשת על גוף דביק. מגבת לחה וכבדה נדחפת לתיק.

לא לשכוח את הכובעים. להתראות מחר.

נסיעה הבייתה.

אוטובוס ילדי "אגד" נעצר לידינו ברמזור: הלו אגד זוז הצידה, הנננננהההההה דן בא…

עצירה בפינת הרחוב. הליכה איטית, כל כך חם, לאורך עשרה בתים קטנים עד הבית,

אפלולית ואמא ומקלחת והרבה גרגירי חול על קרקעית האמבטיה הלבנה,

ושער רטוב, עור חם, לחיים סמוקות. כתפיים גם.

ארוחת צהרים טעימה כמו שרק ארוחת צהרים כזאת יכולה להיות.

תריסי עץ סגורים. אני שוכבת על הספה בסלון.

שמיכת פיקה ופסי השמש מפספסים את הבית ואת הרצפות.

אני מחכה בקוצר רוח שהרצפה תתייבש קצת, שתהיה לחה וקרירה ונשכבת על הרצפה,

מצמידה לחי וירכיים וזרועות. מנסה להגדיל את שטח הפנים של העור שלי, של הגוף שלי.

הקרירות, האפלולית, הפסים הצהובים של השמש והלחי שלי על הרצפה.

אחרכך נמנום, ספר, אבטיח, מים לא תכף אחרי ולספר לאמא ואבא ולקטנה מה היה שם,

ואיזה כיף שרשמו אותי לשני מחזורים.

הלואי, הלואי שכשאני אהיה בת חמש עשרה יסכימו לקבל אותי,

הלואי, הלואי ואני אהיה מדריכה.

.

ואיזה כיף זה החופש הגדול הזה, אושר.

.

.