תקריב

.

.

סוף תקופה.

אני לא מצליחה להבין, כמובן שכןאבל….למה סיום ופרידה מבית הספר בתום תשע שנות לימוד הופכת

רגשית יותר ככל שהימים נספרים לאחור. רביעי, חמישי, שישי. בשבת ערב פרידה. ראשון.

ביום שני היא / הם יצאו מדלת בית ספרם דרך שער עלי זית שיחזיקו עבורם ילדי כיתה א'.

דרך הפוכה לזו שעשו כשנכנסו ביום הלימודים הראשון, וילדי הכתה הבוגרת דאז עמדו בשורה, מחזיקים

עלי זית כשער כניסה וברכה ושרים להם שיר.

אני מבינה שחלק מההצפה הרגשית קשור לסימן נוסף – לא שצריכים כאן סימנים –

זה ברור כמו סקיני ג'ינס ועל גאווה ודעות קדומות הפתוח על הספה, שהבת שלי היא כבר הנערה של חייה,

וזה משמח ומרחיב לב, אל תטעו בי….רק שהסימן הנוסף הזה, המסמן באופן חד משמעי סוף תקופת ילדות,

המסמן באופן שיש בו מעט, ממש מעט חשש מהמערכת "הרגילה" –

למרות התקווה שתלמה ילין הוא לא מערכת ממש ממש רגילה – מביא לרגעים של הצפה רגשית.

הבחירה שלי/שלנו לפני תשע שנים במערכת חינוך הכפופה למשרד החינוך מבחינת חומר הליבה ורמתו,

אבל רחבה ועמוקה ממנו בכלכך הרבה נושאים אחרים, משמחת אותי.

החל במורים השמחים לא רק במקצועם, אלא גם בפרנסתם כפי שראוי שיקרה סוף סוף בכל מערכת

החינוך בארץ, אלה המשקיעים בתלמידיהם ימים כלילות, וההיפך, וזו לא מליצה. דרך בית ספר קטן,

הרואה את תלמידיו אחד אחד. תלמידים ומורים, המכירים את כל תלמידי בית הספר, א' עד ט' בשמותיהם.

הם מנגנים, כולם, מופיעים, מדקלמים, רוקמים, מערבבים בטון, בונים, מנקים ושוטפים את כיתתם,

את סביבת הלימודים שלהם. הם מצטטים את המיתולוגיה הנורדית, סורגים, מנגרים, מכיירים.

הם ברמת מתמטיקה מהגבוהות בארץ, בתנך ואנגלית דרוש שיפור.

הם מטילים דיסקוס, מטיילים טיולים שנתיים קשים ומאתגרים באמת, בתנאי שטח של חמישה ימים,

הם מעלים הצגות סוף שנה מוסיקליות ברמה שאין לתאר במילים. מאוהל הדוד תום, עד אוליבר טוויסט

וטוביה החולב. הם שרים שירי ארץ ישראל ושירים בלטינית ואת בוב דילן והביטלס.

הם יוצאים לראות ממטרי כוכבים עם המורה שלהם.

היו שנים שיום קבוע בשבוע היה יום טיול ברחבי השדות והחורשות והפלאות שמצאו במרחבי הכפר הירוק

וסביבתו. הם לומדים באמת, דרך הבנה, התנסות, הסברים והמחשה, לא דרך חוברות אוטומט ושינונים.

ובעיקר,

ואת זה אני יודעת ממקור ראשון, תשע שנים, להוציא כמה משברים חברתיים קטנים ורגילים,

הם באים לבית הספר ב ש מ ח ה.

גם אני שמחה.

אני שמחה שטרחנו וחיפשנו ומצאנו אז את בית הספר – הוא היה נסתר מהעין אז, לא כמו היום.

אני מאד שמחה עם מה שהם קיבלו ולמדו והרוויחו ממנו וממוריו,

וגם אני – עלי אני מספרת כאן – ניפרדת מבית הספר ומוריו בהרבה שמחה.

גם הכרת תודה ותוגת פרידה נמצאות כאן, בכל זאת, תשע שנים.

בוקר בוקר, כמעט. שני חמישי וזה, נסיעה לשם, צהרים צהרים את הדרך חזרה. בוקר טוב למירי, מה

קורה למורה אחר במסדרון, נכנסת לקחת פרוסת לחם מחדר מורים. רוב בנות הכיתה ישנו כאן לא

פעם או פעמיים.

אני יודעת מי מתעוררת ל א ט, ממש לאט, מי מהן אוהבת איזה קורנפלקס, מי לא אוהבת בולונז ומי

תמיד, אבל תמיד מגיעה בלי מברשת שיניים. אני זוכרת את מסיבת הפיג'מות הראשונה שהעזנו לעשות,

כן, קצת מוקדם מדי, ומי צלצלו באמצע הלילה לאמאבא לבוא לקחת אותן, מי אמיצת לב, מי פשוט

מותק. אני מרשה לעצמי לפעמים ללטף איזה קוקו או להגניב חיבוק והן אפילו לא עושות לי פרצוף כמו

זאתי שלי, כי-אני-לא-אמא-שלהן-הרי.

הן ילדות שאני מכירה הרבה הרבה זמן ומקרוב, ומחבבת עד מאד.

.

אז, מתוקף נסיבות אני וגם נסיבות אובייקטיביות אחרות – ע'ע כיתה שאוסף הוריה מעולם לא הייה חזק

בועד כיתה ושאר ארגונים קהילתיים למיניהם, אנחנו כיתה יוצאת דופן במובן הזה, שאר כיתות בית ספר

הן אחרות למופת – מעולם לא הייתי בועד כמובן, יש גבול ו, הפרעת קשב – אבל הגיע הרגע שלא הייתה

ברירה ולקחתי על עצמי, ברגע האחרון כמובן, להכין להם ספר מחזור כהפתעה מכולנו, ההורים שלהם.

ההפתעה כבר לא הפתעה. כמו תמיד, אמא אחת לא ידעה שזו הפתעה, ופוףףף עפה ההפתעה -ועדיין

השקעתי את השבוע האחרון בפרוייקט אינטנסיבי ברמה דומה לסרט בת מצווה, מי שכבר חווה, מבין.

מסע עמוק אל מעמקי שנים רבות ורחוקות, אלא שהפעם הוא קרה לא רק מול הילדה שלי וחייה, אלא

מול חייה וחיי חבריה בחייהם הם, רמז מהחיים הפרטיים אבל בעיקר במקום שלהם. בבית הספר. בכיתה.

זה היה שבוע מציף עד מאד עד שכמו בכל מחזור טבע, הוא הגיע לשיאו, ואז נרגע וחזר להיות עצמו.

ואז, לקראת סיום, כשחיפשתי במחברות כל השנים שלהם למצוא טכסט פרידה, מצאתי את זה, ולא יספתי:

"הו אדם,

לא נתתיך לא פנים ולא מקום משלך,

אף לא סגולה שתייחד אותך,

על מנת את שתרצה בפניך במקומך

בסגולותיך

תשיג ותרכוש בעצמך.

הטבע תוחם מינים אחרים בחוקים שכוננתי,

אך אתה ששום גבול אינו מגבילך,

אתה את עצמך מגדיר ברצון החופשי

שלך

שנתתי בידייך.

שמתי אותך במרכז העולם בכדי

שתיטיב להתבונן,

כמה מכיל העולם.

עשיתיך לא שמיימי ולא ארצי,

לא בן תמותה ולא בן אלמוות.

בכדי שאתה היוצר והמעצב של עצמך,

תעצב את עצמך באופן החופשי

כצייר טוב או פסל זריז,

תיצור את דמותך שלך."

מתוך מסת כבוד האדם פיקו דה לה מירנדולה

.

.