הַתָּכָה

.
.

כשהיא חוזרת הבייתה מקולחת ושמחת לב אני מזהה עליה משהו.

היי זו החולצה שלי שאת לובשת.

לא היא עונה, היא של אבא

ל א אני עונה היא שלי

לא היא עונה היא הייתה של אבא ועכשיו היא שלי ואני ישנה איתה…

ואני משתתקת,

איך חולצת טריקו שקניתי פעם למי שקניתי פעם דברים והפכה רכה ונעימה כל כך עד שנכסתי

אותה לעצמי בבטחון ואינטימיות שאפשר, עד הימים שבהם נארזה באריזה הגדולה ההיא, חוזרת

לחיי עשור מאוחר יותר, בלויה יותר, רכה יותר, ונעימה מתמיד.

.

אני מושיטה יד לגופיה שלי כדי לקפל אותה למקומה ומריחה עליה ריח זר. מרכך כביסה בבית

אחר, יתכן שידיים זרות למשולש, ולי, כיבסו וקפלו, פעולה אינטימית שכזו, את הבגד שלי. מכנסי

ג'ינס – אה, אבא קנה לי בחורף – מופיעים במפתיע בארגז כביסה. אני מנשקת אותה ללילה טוב

ומריחה שמפו בריח שאין כאן במקלחת. רוצה לנסות לטעום חציל? אה, טעמתי כבר, לא משהו.

כשאני מכינה סלט כרוב, אני כבר די מצליחה, לא לגמרי, די קרוב, להגיע לטעם מסויים שטבוע

בזכרון החושים שלי, אני זורה לתוכו קצת סוכר כמו שאמא שלו אמרה לי. אני גם מבקשת, מה

מבקשת, מתחננת, מהצלע הכי מתוקה במשולש שתכין לי בבקשה את הסלט צנוניות של אבא

כי לי הוא אף פעם לא יוצא כמו שאני ממש אוהבת, והיא מצליחה לשחזר אותו במדוייק.

.

עקבות חיים אחרים מופיעים תדיר בחַיי, בלי קשר לזמן שעבר, לשקט שהגיע, לַנִפרדות.

עקבות בית אחר ממשיכים להופיע ולהחרט בחיי גם היום, לא רק בחייה,

מסמנים עצמם ברמה המעשית, היומיומית, המחוייכת לפעמים, המפתיעה בימים אחרים, כמעט מדי יום,

ואני תוהה כמה מעקבותי, הרגלי, טעמי, ממני, עצמי האמיתית חרוטים בבתים אחרים, בחיי אנשים זרים.

.

סימנַי המופיעים בפשטות, ביום יום, בלי לעשות עניין, בלי להעיד על מקורם.

עקבות וטכסים וטעמים והרגלים שהשארתי שם,

ונשים אחרות חיות את חייהן מבלי דעת שאת השולחן שלהן, הערוך כל כך יפה, קיבעתי אני,

ואת הדבר ההוא, אה, את זה אני לימדתי, וגם את ההוא אני גיליתי, ואת המרק עוף, והמסעדה?

עלי. כמו כל כך הרבה דברים שהפכו טבע שני למי שהיו, בדיוק כמוני,

ןאני מנסה לזהות מה ואיזה מחומרי חיי, אלה שאני מחשיבה כאני ושלי, נושא עקבות אחרים,

ומבינה שכבר אין אפשרות לזהות,

ולמרות שגיליתי עכשיו, והספקתי לשכוח כמובן, שכבר כתבתי מילים בדיוק באותו עניין,

אני מבינה עכשיו,

במילים אחרות אבל בדיוק באותה הבנה,

שהותכנו, הומסנו, כולנו, לחומר שאין כמעט אפשרות להפריד את מרכיביו.

/

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גיל  On 1 ביוני 2011 at 21:34

    מקסים. שמח. עצוב. טבעי.

    אהבתי

  • א  On 1 ביוני 2011 at 21:37

    יפה.
    כור ההיתוחלי :)

    אהבתי

  • אורית עריף  On 1 ביוני 2011 at 22:08

    פוסט אמיץ ומרגש. תודה.

    אהבתי

  • אשכר אלדן כהן  On 1 ביוני 2011 at 23:02

    חלי , את כותבת כל כך מדהים ונפלא ומרגש ומיוחד ואמיץ ומודע . היתה לי ממש צמרמורת בזמן הקריאה . תודה .

    אהבתי

  • תמי ברקאי  On 1 ביוני 2011 at 23:30

    מקסים וכ"כ נוגע ללב וכ"כ נכון וחשוף. אכן אי אפשר להפריד.

    אהבתי

  • ליהיא לפיד  On 2 ביוני 2011 at 10:15

    כל כך נכון, ונוגע.

    אהבתי

  • נוה  On 3 ביוני 2011 at 11:37

    מדהים. ונוגע ללב.

    אהבתי

  • איילת  On 18 ביולי 2013 at 18:37

    מוכר, מקסים וכל כך נוגע

    אהבתי

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: