תקריב

.

.

.

זאת אני. בת חמש עשרה וקצת, בדיוק בגילה של הבת שלי.

אני מביטה בצילום הזה שאבא שלי, אהוב חיי, צילם.

אני מביטה כמעט בלי לדעת שיש שם משהו, מצלמה, או מישהו, צלם.

רגע פרטי. רחלי בבית, על המרפסת. קיץ. שקט, רגע נדיר של שקט פנימי.

אני חושבת שהוא הצליח לתפוס איזו מהות פנימית שנלכדת בצילומים לעתים נדירות,

רק כשלא עומדים על המשמר ועוטים את פרצוף העולם החיצוני.

אבא שלי, נמל המבטחים והעוגן אפשר לי, כמו כל חיי,

כמו שאמא ואבא שלי ידעו ועדיין יודעים להיות,

להיות בטוחה ולא על המשמר גם ברגע ההוא על המרפסת, בבית

או שיתכן שעבר עם המצלמה ביד, ראה אותי ולחץ לפני שהספקתי להתכונן.

גם זה קורה כשמצלמים, הרגע הזה שאיש אינו מוכן לו ואז בדיוק הוא נתפס, לנצח.

הקסם שבצילום. הרף עין לכוד לתמיד.

.

נערונת עם כאב ובדידות וסוד על שכן ערל לב ומכוער נפש.

סוד שהיא לא מספרת, ואפילו לא זוכרת בבהירות,

אבל העינים שלה מספרות לי עכשיו שהלב שלה זוכר, אחרת לא הייתה לו סיבה לשכוח.

עד היום הוא לא נותן לה לזכור בבהירות הלב הזה שלה, אולי הנפש, מה באמת קרה שם.

.

הילדה הכי יפה בגן ובבית הספר ובשכונה שכבר אז רצתה בלי להבין למה,

שיראו את הלב שלה, או לפחות גם את הלב שלה.

שכבר מבינה שאין צרה שלא תצליח להחלץ ממנה עם החיוך הזה.

נערונת שלא מבינה איך אפשר להיות כל כך חכמה ולא להבין מה כתוב במחברת ,

מאות מילים חסרות רצף ומשמעות אמיתית,

לעומת הספרים. אלה שאפשר לקרוא, להעלם בתוכם, להבין ולהרגיש, בעיקר להרגיש.

שיודעת שיש עולם גדול מחוץ לעולמה הפנימי,

ולא מצליחה לפענח איך מושיטים יד החוצה,

איך מצליחים לזוז מהשיתוק הזה, ואיך מסבירים את עצמך לעולם.

איך אף אחד לא באמת רואה שאת לא באמת שם, שזו את הגופנית שלך,

והחיוכים, והאנרגיה שלא נגמרת לעולם, והתזזיות, והחן, והחריפות,

והתשובות המהירות על כל דבר ובפנים, במנהרות העמוקות, הכהות שבפנים,

ילדה אחת יושבת בסבלנות ומחכה, בשקט, שמישהו יזהה אותה כבר ויושיט יד.

.

החיים טובים עכשיו.

אני מזהה אותי וזה כנראה הכי חשוב, ומנחם, והכרחי.

ואני מביטה בצילום הזה שלי והלב שלי גואה ברכות מול מי שהייתי,

ואני רוצה כל כך לנחם אותה, ולהגן עליה, על מי שהייתי, ולא יכולה.

זה מאוחר מדי בשבילה.

ואני מביטה בצילום דומה שצילמתי את הבת שלי ברגע של שקט שלה –

ומתפללת תפילת אמת גדולה בלבי,

שפעם, כשהיא תמצא את התמונה שלה מהגיל הזה,

מה שהיא תראה בנערונת שהייתה, יהיה שונה שונה שונה

ממה שאני רואה בי.

בלי סודות מוסתרים בכאב,

בלי תחושת זרות ובלי הרגשה שאין מי שרואה/שראה אותה באמת

אפילו כשאת מסתירה, לא מספרת.

אם אצליח במשימה הזו,

אני, את שלי כאמא שלה, מבחינתי, עשיתי.

.