.
.
.
זאת אני. בת חמש עשרה וקצת, בדיוק בגילה של הבת שלי.
אני מביטה בצילום הזה שאבא שלי, אהוב חיי, צילם.
אני מביטה כמעט בלי לדעת שיש שם משהו, מצלמה, או מישהו, צלם.
רגע פרטי. רחלי בבית, על המרפסת. קיץ. שקט, רגע נדיר של שקט פנימי.
אני חושבת שהוא הצליח לתפוס איזו מהות פנימית שנלכדת בצילומים לעתים נדירות,
רק כשלא עומדים על המשמר ועוטים את פרצוף העולם החיצוני.
אבא שלי, נמל המבטחים והעוגן אפשר לי, כמו כל חיי,
כמו שאמא ואבא שלי ידעו ועדיין יודעים להיות,
להיות בטוחה ולא על המשמר גם ברגע ההוא על המרפסת, בבית
או שיתכן שעבר עם המצלמה ביד, ראה אותי ולחץ לפני שהספקתי להתכונן.
גם זה קורה כשמצלמים, הרגע הזה שאיש אינו מוכן לו ואז בדיוק הוא נתפס, לנצח.
הקסם שבצילום. הרף עין לכוד לתמיד.
.
נערונת עם כאב ובדידות וסוד על שכן ערל לב ומכוער נפש.
סוד שהיא לא מספרת, ואפילו לא זוכרת בבהירות,
אבל העינים שלה מספרות לי עכשיו שהלב שלה זוכר, אחרת לא הייתה לו סיבה לשכוח.
עד היום הוא לא נותן לה לזכור בבהירות הלב הזה שלה, אולי הנפש, מה באמת קרה שם.
.
הילדה הכי יפה בגן ובבית הספר ובשכונה שכבר אז רצתה בלי להבין למה,
שיראו את הלב שלה, או לפחות גם את הלב שלה.
שכבר מבינה שאין צרה שלא תצליח להחלץ ממנה עם החיוך הזה.
נערונת שלא מבינה איך אפשר להיות כל כך חכמה ולא להבין מה כתוב במחברת ,
מאות מילים חסרות רצף ומשמעות אמיתית,
לעומת הספרים. אלה שאפשר לקרוא, להעלם בתוכם, להבין ולהרגיש, בעיקר להרגיש.
שיודעת שיש עולם גדול מחוץ לעולמה הפנימי,
ולא מצליחה לפענח איך מושיטים יד החוצה,
איך מצליחים לזוז מהשיתוק הזה, ואיך מסבירים את עצמך לעולם.
איך אף אחד לא באמת רואה שאת לא באמת שם, שזו את הגופנית שלך,
והחיוכים, והאנרגיה שלא נגמרת לעולם, והתזזיות, והחן, והחריפות,
והתשובות המהירות על כל דבר ובפנים, במנהרות העמוקות, הכהות שבפנים,
ילדה אחת יושבת בסבלנות ומחכה, בשקט, שמישהו יזהה אותה כבר ויושיט יד.
.
החיים טובים עכשיו.
אני מזהה אותי וזה כנראה הכי חשוב, ומנחם, והכרחי.
ואני מביטה בצילום הזה שלי והלב שלי גואה ברכות מול מי שהייתי,
ואני רוצה כל כך לנחם אותה, ולהגן עליה, על מי שהייתי, ולא יכולה.
זה מאוחר מדי בשבילה.
ואני מביטה בצילום דומה שצילמתי את הבת שלי ברגע של שקט שלה –
ומתפללת תפילת אמת גדולה בלבי,
שפעם, כשהיא תמצא את התמונה שלה מהגיל הזה,
מה שהיא תראה בנערונת שהייתה, יהיה שונה שונה שונה
ממה שאני רואה בי.
בלי סודות מוסתרים בכאב,
בלי תחושת זרות ובלי הרגשה שאין מי שרואה/שראה אותה באמת
אפילו כשאת מסתירה, לא מספרת.
אם אצליח במשימה הזו,
אני, את שלי כאמא שלה, מבחינתי, עשיתי.
.
תגובות
עוד לא מתנסחת לי תגובה מנוסחת…
אבל זה כלכך מרגש ונוגע (כהרגלך).
גם המבט שלך על עצמך שהיית וגם עליה שעכשיו ושתהיה.
וכלכך הרבה חמלה. הלוואי עלי.
אהבתיאהבתי
נחנקתי…
אהבתיאהבתי
מילים מתחת לעור.
אהבתיאהבתי
יכולת החמלה שלך כלפי עצמך היא הישג ענקי!
אהבתיאהבתי
נפלא. קראתי בהתפעמות. ואכן, כל הדברים שכתבת נחבאים מאחורי הפנים התמות,היפות כל כך. הייתי תלמידה בתיכון תלאביבי כשראיתי אותך לפני מליון שנה, בעידן אחר ממש, בחוף שרתון הישן, ומצחיק שנראית לי אז מלאת ביטחון כי בגיל ההתבגרות המתעתע הזה כולן נראות בטוחות. נעורים משקרים כמעט תמיד. גם כשמאחורי הפנים יש סערה או כאב.
גם בתי,גם בתך סערו-יסערו. לא נוכל לקצר להן את דרך במילימטר כמו שאימותינו לא הצליחו. קוראים לזה התבגרות. סוערת, מפותלת, לפעמים שמחה.
פוסט מעולה, שאפו
אהבתיאהבתי
הפוסט הזה השאיר אותי חסרת מילים….. ואת לעומת זאת, תמיד מצליחה למצוא את המילים הנכונות והרכות לסיפורים שלך !!!!
אני פשוט נפעמת !!!!
אהבתיאהבתי
חלי יקרה! כמורה לתלמידים בגיל ההתבגרות קראתי את דברייך במשקפיים נוספים על אלה שלי כאדם ואשה. ריגשת מאוד בפוסט נוגה ונוגע ללב…וגם התמונה מקסימה. <3
אהבתיאהבתי
הנסיון לפענח אותה ואותך כל כך יפה. כל המבטים של אתמול התלכדו לי פה, כל מיני מילים שנאמרו. כמה יפה, רחלי.
אהבתיאהבתי
יודעת-לא-יודעת איך להגיב על הפוסט הזה שלך בכתב. הלב יודע בדיוק למה את מתכוונת, המילים לא כל כך מסתדרות. את מספרת את סיפור חייהן של כל כך הרבה (אולי גם חייהם של הרבה), והלוואי שאז היו יודעות שבעצם כמעט כולן "ככה". עם החשש, והדאגה, והעיניים קורעות הלב.
חיבוק גדול לילדה ההיא של פעם ולאשה שהיא הפכה להיות.
אהבתיאהבתי
קורע
מקסים
אז אולי תתני עצה איך לשמור על בנותינו?????
אהבתיאהבתי
קלעת ברגישות למחשבותיי וחששותיי בנוגע לבתי שבגיל דומה.
איתך בתפילתך.
אהבתיאהבתי
אוף חלי! הדמעת אותי באמצע יום עבודה…
אהבתיאהבתי
כמו אצבעות קרח קפואות הפתיח הזה עטף את לבי, באימה ופחד. וגם ההמשך החזק והאופטימי לא מסוגל לשחרר את הפחד הזה. יש לי בנות שהבכורה שבהן לא מאד רחוקה מהגיל הזה, והפחד לא מרפה.
אהבתיאהבתי
"איך אף אחד לא באמת רואה שאת לא באמת שם…", ואני, שלי 'חמש עשרה וקצת' משלי, שואל איך באמת אפשר לראות, בעיקר בגיל הזה, שבו בעיקר רוצים להסתיר.
מטלטל, כתוב נפלא ומרגש.
אהבתיאהבתי
מי שהייתי מי שעכשיו… כל כך עדין ושברירי ומדוייק שאחריו רוצים לשתוק ובכל זאת אי אפשר
אהבתיאהבתי
פוסט מקסים, מרגש.
אהבתיאהבתי
רק עכשיו גיליתי את הבלוג שלך
זה פשוט מקסים
יש לך כתיבה מאוד נוגעת ומרגשת
אהבתיאהבתי
דמעה זלגה לי ככה בשקט בשקט מול המחשב באמצע העבודה, מהר מהר מחיתי אותה..
ריגשת אותי כל כך כחלי כאמא כבת, גם אבא ואמה הם העוגן שלי (את מכירה ויודעת)
מכל העצב והבדידות שאת מדברת עליהם צמחת להיות האישה המדהימה שאת היום ..אוהבת
אהבתיאהבתי
היית ועדיין עטופה בסוד קסמך
אהבתיאהבתי
תמונה מדהימה ופוסט גם כן.
אהבתיאהבתי
אנחנו כבר מספיק חברות שאני אוכל פשוט להגיד: יואו, חלי, את כל כך יפה!
?
ואימא כל כך טובה, אבל את זה חשבתי רק בסוף הפוסט.
אהבתיאהבתי
קראתי מספר פעמים את שכתבת. היה לי קשה.
אני מאמינה שאבא שלך ראה אותך ולכן צילם אותך ולא צילם אותך תוך כדי תנועה, רק כי היית שם.
הוא ראה אותך. כי איתו הרשית לעצמך רק להיות. ואת זה המצלמה שלו תפסה.
אני מאחלת לך, שבעוד שנים, כשביתך תביט בתמונה שצילמת, היא תדע שראית אותה והיית עבורה המקום בו היא יכולה פשוט להיות, ללא צורך במילים, היא עצמה, עם כל הבלבול והתסכול ואי הוודאות והשאלות.
היא תוכל לראות את הדרך שעשתה, למרות ואולי בזכות אותן חוויות שפצעו את ליבה, את ההישגים שלה, למרות המילים שנאמרו ואלו שלא נאמרו.
בהצלחה.
אהבתיאהבתי
מזדהה עם כל המהלך, עם הדרך, עם ההתמודדות.
אהבתיאהבתי
טרקבאקים
[…] כשמקלפים נותרים סימנים, לא בהכרח רעים. […]
אהבתיאהבתי
[…] אבל את כבר ילדה גדולה רחלי. […]
אהבתיאהבתי