תקריב

.

.

.

זה זמן שלפני שינוי, אני יודעת.

תנודות מזג האוויר הן דבר חיצוני שמצליח לדייק תחושות פנימיות.

כובד ויובש האוויר אתמול מול משב צונן הבוקר, זה שהעיר אותי, כרבל אותי עמוק, ולא נתן לי לחזור

לישון, הקפה במיטה וניקול קראוס, האור הלבן השייך לגווני החורף צובע את הבית, והידיעה שלי

את עוצמת צהיבות השמש שתשטוף את הבקרים כאן בחודשים הקרובים, מעירים מקומות רדומים.

זה זמן לפני שינוי, אני יודעת.

עוד מעט זמן הבקרים שלנו, שלי, ישתנה.

תשע שנים של שיגרת בוקר מדוייקת כפס יצור צ'אפליני ממשי, שינויים קטנים מותאמי גיל ותו לא.

תזוזות מקרוסקופיות, משיכות מכחול עדינות, צבעי מים, שאיש מלבד המחזיק במכחול לא מרגיש.

אני משנה, מעט, את ארוחת הבוקר, לעולם לא את הכריך של ארוחת עשר, רושמת פתק למורה,

לפעמים מבטלת את היום, אבל על קו רצף הזמן, תשע שנים, מאלף עד טית, עד עוד מעט ממש,

הבקרים שלי, נסיעות הבוקר שלי, כולם דומים. בעוד חודש וחצי תגיע פרידה גדולה מבית ספר

יחיד שמכירים כאן. תשע שנים, שלושה מורים, עשרים וחמישה חברים/ות ויתחיל זמן חדש.

זה זמן לפני שינוי, אני יודעת.

באחד לספטמבר פתחתי את הבלוג שלי, באחד בספטמבר – אמרתי שרק מרגישים אותו –

הוא, אני ומי מכם שכאן נסמן, בעיקר אני, חמש שנים לenter ההוא שעשיתי ושינה את חיי.

השינוי, התזוזה, החסד שכתיבתו עשתה לי ובי, קשים להבנה למי שהוא לא אני. דברים הפכו,

טוב, אין צורך להגזים, חלק מהדברים, הפכו צלולים ופשוטים. לכתוב ולצלם, לצלם ולכתוב.

זה זמן לפני שינוי, אני יודעת.

אני קוראת את ניקול קראוס עכשיו, "בית גדול" הוא ספר על כתיבה. הטריגרים הפנימיים,

הם שמפרידים ביננו, בין אחד לשני, לשניה. הספר הזה מכוון אותי להחלטה שאני לא יכולה, עדיין,

לכתוב או לחשוב אותה במילים, אבל אין ספק שהיא סוערת ומתהווה, או אולי שקטה ומתהווה (?)

בימים האלה שבין חום לצינה, בין ריחוק לקירבה, בין פחד לרצון, ובכלל.

עוד מעט אדע,

כי זה זמן לפני שינוי, אני יודעת.

.