תקריב

.

.

זו פעם ראשונה שאני מפרסמת טכסט לא שלי כאן,

אבל הסיפור ששלחה לי דקלה – בשבילכם היא כל מיני דברים, בשבילי ובשביל הבת שלי, היא כתבה

את "יומנה של שלומצי" שקראנו ואת שלומצי 2 שאנחנו-לא-יודעות-עדיין-איך-יקראו-לו שיצא עוד

מעט. הסיפור על הטבעת שלה חייב להשמע ולהקרא כמו שרק היא יכולה.

אז הנה, בעונג ושמחה רבה, תודה יקירתי, הטבעת של DK.

.

.

ט ב ע ת    א ח ת

קופסא אדומה, עגולה, קטנה, נפתחת.

קרן שמש פורצת חרכי תריס ישן, פוגעת בקופסא, כמו מסמנת מיקומו של אוצר. קופסת התכשיטים

על הברכיים שלי, שני ראשים משני צדי מתקרבים זה לזה. כפות ידי תחובות תחתיי, גב כף-יד נדחק

אל ריפוד קטיפתי. עגילי פנינה. צמיד זהב.

"אולי יש משהו שאת רוצה, למזכרת", אומרת הדודה שלי, משמאל.

אמא שלי מותחת את פרק ידה ומטה אותו לצד, ואז לצד השני.

"יפה לך מאוד הצמיד", אחותה אומרת.

"את אומרת שזה יפה כדי שאני אשאיר לך את העגילים"

"את לא רוצה כלום?" אני נשאלת.

אמא שלי עונה, "היא לא יודעת לשמור על דברים."

.

האף מתקרב. מתרכז.  האם בתוך הקופסא נשמר מעט מריחה של סבתא שלי?

דבש. קרם ידיים. חלב. קינמון. טיגון. מגע כף היד הקרירה של סבתא על לחיי.

קרן-שמש פוגעת בעין עצומה, מאירה כתמים אדומים בהירים. טבעת על אצבעי.

.

דודה שלי אומרת, "בחרת הכי יקר בקופסא."

אמא שלי מוסיפה, "תחשבי אם את מסוגלת לשמור על זה."

.

טבעת על אצבעי, נבחנת. אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה, ארבעה עשר משושים קטנטנים

זוהרים, בוערים, מוטבעים בתוך אליפסה זהובה. דמעות זעירות מוטבעות בבטון מבהיק.

האצבע מקושטת, היד מתרחקת, מתמתחת מול האור.

.

סבתא על היד שלי. כף-יד בת עשרים ושבע הופכת ליד חרושת חריצי עור עמוקים וקמטוטים זעירים.

הבשר מתרוקן ונותר העור הדק והבהיר, העצמות בולטות, הפרקים נוכחים, מלאי כוח. כתמים זעירים,

נקודות בהירות וכהות מצטופפות על הצבע האחיד. ורידים מתפתלים בידה של סבתי, ביד שלי, נימים

דקיקים, ציוריים, משרטטים על עורה את השבילים הארוכים שמהם הגיעה. על עורי. מופיעות הספרות.

היא אף פעם לא מצאה תשובה טובה לשאלה למה הספרות כתובות בכתב-יד כל כך לא יפה.

.

"שתדעי לך שהיא לא הסכימה להוריד את הטבעת הזאת כששמו לה גבס על היד השבורה בבית

החולים", אומרת דודה שלי. אני זוכרת את עצמי אוספת שקיות של "הארץ". ככה אמר הרופא.

שהכי נוח להתקלח עם גבס עם שקיות של הארץ.

אני הופכת את הטבעת, מחפשת סימן, סימון, תאריך, הקדשה.

.

דודה שלי אומרת, "היא מלוכלכת מבפנים. אל תענדי אותה ככה."

"אפשר לנקות עם חומץ במקל אוזניים.", אומרת אמא שלי.

"אפשר להשרות אותה גם בסבון כביסה," דודה שלי עונה.

.

היא בדיוק כיבסה איזה בגד ביד. כשדודה שלי מצאה אותה, הסבון עדיין היה רטוב. הטבעת היתה על

הכיור. אצבע ובוהן מחזירות את הטבעת אל הקמיצה.

הקוטר שלה כקוטר האצבע שלי. לא שמתי לב עד כמה היא מתאימה לי.

.

מזה שבוע הטבעת של סבתא שלי על האצבע שלי. אני מתבוננת בה.

גם אם אכבס חולצה עדינה בכיור, גם אם אשבור עכשיו את היד, לא אסיר אותה מאצבעי

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

סיפורי טבעות. הראשונה. השניה.