תקריב

.

.

.

אהבה ממבט ראשון זו לא מיתולוגיה.

ראיתי אותה בחלון והנשימה שנשמתי הייתה איטית, לא פחות.

אהבה וכמיהה ומצב רוח,

מה עוד צריכה בחורה לבקש כשהיא פוגשת את טבעת חלומותיה בחלון ראווה?

החנות הייתה סגורה והסרט כמעט התחיל אז אמרתי לעצמי שאחרכך ואולי מחר.

כמובן שכשנזכרתי בה כמה ימים או שבועות מאוחר יותר לא היה לי שמץ, הרף,

רמז של זכרון איפה, מי הייתה המעצבת, למרות שהיה שם של מעצבת ואפילו

אמרתי לעצמי שיש לה שם של טייסת קרב, רק מי זוכר מה הוא.

ואז החלו כמעט שלש שנים שבהן, בלי להיות מוטרדת מדי, אין צורך להגזים,

בכל זאת, רק טבעת, העינים שלי היו בולשות, עושות סקנינג, מחפשות את המוזהבת

ההיא, הרחבה – כמעט ברוחב פרק אצבע, ועליה זה נראה שמישהו/י לקחה חוטי זהב

וליפפה אותם כאילו סתם, כבדרך אגב ויצרה בדיוק מה רציתי,

ועכשיו רציתי שזו תהיה שלי. שתהיה על האצבע השניה מימין.

רציתי ולא הצלחתי.

לא מצאתי אותה,

לא זכרתי את שם המעצבת, כלום. ויתרתי.

cut to

עברו שנים. אני לא באמת יודעת אם שנתיים או ארבע אבל שנים.

הייתי צריכה להצטלם לשער של איזה עיתון. צילום לראיון, אולי יחצנות סרט, אולי קידום

משהו. אבל זה לא היה צילום שהלקוח או האינטרס, קבעו מה אלבש.

אני זוכרת שרציתי טבעת חזקה עם נוכחות והגעתי דרך לא-זוכרת-מי לחנות תכשיטים

בסוף דיזינגוף במטרה לקבל תכשיטים-תמורת-קרדיט-ובבקשה-תחזירי-אותם-עד-ראשון,

והכל היה רגיל,

חוץ מהעובדה שבחלון הראווה נחה לה כאילו כלום, ההיא.

cut to

את הטבעת בחלון לקחתי לצילומים והחזרתי. לנועה צלצלתי מהחנות באותו רגע כמובן,

את שלי היא יצרה באופן פרטי ואישי ומלא צחוקים והתרגשות בסטודיו שלה בלב תל אביב.

הנה היא: נעה גורן.

למה שאני אספר לכם עליה, תראו לבד.

וכך קניתי לי אותה את מי שהפכה לטבעת הכח שלי. אבל באמת.

היא נתנה לי כח, אנרגיה, יכולת לעמוד מול העולם לא חשופה, עוגן.

אני מבינה שיש אנשים שהמילים כמו עוגן וכח וטבעת לא באמת מתחברות אליהם,

אני יכולה רק להעיד עלי. הטבעת ההיא, כשהיא הייתה עלי, יכולתי הכל, או לפחות הרבה.

וזה מה שהיה שנים.

cut to

שנים אחרי, כבר ענדתי טבעת זהב מהסוג הזוגי, נסענו להראות לבת השלוש האהובה

שלנו שלג ואת הרי הגולן. ת'לבשנו, הערמנו, עטפנו, ארזנו ונסענו לחרמון.

דווקא היה יום מקסים, באמת.

חוץ מהעובדה ששכחתי שכשקר, האצבעות מתכווצות,

ואולי עדיף לא להוריד את הכפפות בלי תשומת לב.

רצ'ב תמונה המראה במדוייק את מקום העלמותה של טבעת הכח שלי –

/

כל כך. כלכך הצטערתי.

אבל הזמן עבר כמו שהוא יודע והייתי שקועה במקומות שלא דרשו הרבה כח, רק נעימות

וסבלנות, ואהבה, וחסרונה הורגש רק לפעמים, לרגעים קטנים

והזמן, והחודשים פשוט היו שם, בחיים.

עד שהגיע היום שהשמים נפתחו במפתיע והמטירו כאב ואובדן ואש מאכלת ומה לא,

והמשפחה שלי התפרקה במפתיע, בום!

כשחזרתי לנשום,

בקיץ או שניים או שלושה אחרי,

צלצלתי לנעה, הגעתי עם טבעות הנישואין שלנו, שלי ושלו,

שמתי בידיה ואמרתי לה שתכין לי טבעת לעתיד שלי שיהיה יצוק בה גם חלק מהעבר,

כי אי אפשר להתכחש לו,

כי פעם הטבעת תהיה של זאתי, אהובת ליבנו,

וגם היא, כמו הטבעת, צרובים בה שנינו.

נעה שמעה ועשתה והכינה לי טבעת כח שניה. מהזהב של העבר ומזהב עכשווי וחדש,

טבעת רחבה מעט מהראשונה, רציתי להרגיש אותה במלוא עוצמתה על כף ידי.

כשענדתי אותה בפעם הראשונה הרגשתי את מה שהתגעגעתי אליו, כח.

cut to

עברו אולי, אולי שבועיים שלושה, היינו בחוף הים בלילה. זאתי, אני ועליזה,

חברה טובה בביקור מולדת.

קיץ ליילי אצל דבוש בהרצליה, לפעמים אין טוב מזה,

אני ניגשת לשטוף ידיים ורגליים במקלחת החוף, מושיטה ידיים לשיער ומנערת אותו מעט,

ו…נשבעת,

כמו בס ל ו א ו מ ו ש ן

אני מרגישה את הטבעת מחליקה מהאצבע

ונעלמת

אל

החול

הדק,

הנקי,

העמוק

של סוף הקיץ, הרצליה, קיץ 2002

.

שעות של גירופ וסריקת החול באצבעות רועדות, ברדיוס הולך ודל, הולך וקטן,

מעגלי חיפוש כאובים, השארת מספר טלפון לאנשי המסעדה, התעוררות בחמש

בבוקר למחרת בנסיון למצוא אותה עם אנשי לוכדי המתכות ועליזה אחת חכמה

שכשבכיתי על כתפיה, על מה בכיתי בדיוק, אמרה:

זה מצויין גולדנברג,

סימן משמיים.

אי אפשר לקחת איתך את העבר לעתיד.

זה לא קרה במקרה.

זו ברכה. שלא תעיזי להצטער,

תשמחי.

.

.

אין לי היום טבעת כח.

לפעמים אני חושבת לעצמי שהגיע הזמן לאחת אחרונה,

יצוקה מזהב טהור שלי, רק שלי.

.

.

.

.

זוהי קריאה אליכם/ן. מחפשת טבעות עם סיפורים, כל מיני סיפורים.

וחוץ מזה, כל הזכויות לרעיון, לספר, לתערוכה, לסיפורים וכו' שמורות ונצורות לי.

chelligoldenberg@gmail.com

.