תקריב

/

/

זו עונה של שינויים ותנודות,לא רק במזג האוויר, למרות שגם.

אני מצליחה להרגיש את תנועת כנפיו של הפרפר, מצליחה להרגיש את ניעות השינוי למרות שעדיין לא,

ואני גם נבהלת, וגם לא.

הרגשות שלי מתעצמים כשהם נוגעים בעניינה. בענייני הבת שלי. לטוב ולרע, לכל.

הרגישות שלי מוכפלת ומשולשת, אני לא רוצה להגיד פי כמה באמת, זה מביך.

כל עלבון, גם אם אני מצליחה להסתיר ממנה ולהתנהג כרגיל,

כל מה שטומן אפשרות להצלחה או לכשלון,

אני מצליחה לדבר על ציפיות, להכין – עם תפילה בלב שלא יהיה צורך – לאכזבה, כשלון, תשובה

שלילית, ואני מצליחה להכיל ולהסתיר את הסערה הפנימית, זה המקצוע שלי יונואו, ואני עוטה

את הפנים הרגילים שלי ומפנימה בפליאה, כל פעם מחדש, את עוצמת חיבור הדי אין איי הזה.

אבל בעומקים המפחידים של נשמתי אני מרגישה כל גרגיר חוסר בטחון, צפידות והתכווצות לב מול

הזמן הדרוש עד לתשובה. כל מכשול, כל ציון דרך לא מובן מאליו, כל מה שעשוי לצבוט את לבה

בכאב ועוגמת נפש.

בלי קשר לשוויה, לכמה אני מאמינה בה, בכשרונה, ביכולותיה ובכוחות הנפש שלה,

בכל פעם מחדש אני מול המקום העמוק, העומד על המשמר, החושש ביותר שאני מכירה.

עמוק וממשי ומאיים פי כמה מפחדי שלי עלי ועל ענייני.

מעולם לא חיכיתי לתשובה – בתי ספר, אודישנים גורליים, קמפיינים מפרנסים, תפקידים טובים או כל

דבר אחר – להוציא בריאות – בקוצר רוח, טלטלות עצומות בין בטחון מוחלט שכן, וחשש מרעיל שלא,

כמו שאני מחכה – יחד איתה – לתשובה בחודש האחרון בעניין השנים הבאות העומדות לפניה.

מה שמרגיע אותי שאני לא הורה חרדתי והזוי, כי אני לא,

היא העובדה שגם כשאני שמחה בענייניה, השמחה לא דומה לכלום אחר,

והיום,

היום אני שמחה.

מאד מאד ש מ ח ה.

.I will lay me down….