ענייניה

/

/

זו עונה של שינויים ותנודות,לא רק במזג האוויר, למרות שגם.

אני מצליחה להרגיש את תנועת כנפיו של הפרפר, מצליחה להרגיש את ניעות השינוי למרות שעדיין לא,

ואני גם נבהלת, וגם לא.

הרגשות שלי מתעצמים כשהם נוגעים בעניינה. בענייני הבת שלי. לטוב ולרע, לכל.

הרגישות שלי מוכפלת ומשולשת, אני לא רוצה להגיד פי כמה באמת, זה מביך.

כל עלבון, גם אם אני מצליחה להסתיר ממנה ולהתנהג כרגיל,

כל מה שטומן אפשרות להצלחה או לכשלון,

אני מצליחה לדבר על ציפיות, להכין – עם תפילה בלב שלא יהיה צורך – לאכזבה, כשלון, תשובה

שלילית, ואני מצליחה להכיל ולהסתיר את הסערה הפנימית, זה המקצוע שלי יונואו, ואני עוטה

את הפנים הרגילים שלי ומפנימה בפליאה, כל פעם מחדש, את עוצמת חיבור הדי אין איי הזה.

אבל בעומקים המפחידים של נשמתי אני מרגישה כל גרגיר חוסר בטחון, צפידות והתכווצות לב מול

הזמן הדרוש עד לתשובה. כל מכשול, כל ציון דרך לא מובן מאליו, כל מה שעשוי לצבוט את לבה

בכאב ועוגמת נפש.

בלי קשר לשוויה, לכמה אני מאמינה בה, בכשרונה, ביכולותיה ובכוחות הנפש שלה,

בכל פעם מחדש אני מול המקום העמוק, העומד על המשמר, החושש ביותר שאני מכירה.

עמוק וממשי ומאיים פי כמה מפחדי שלי עלי ועל ענייני.

מעולם לא חיכיתי לתשובה – בתי ספר, אודישנים גורליים, קמפיינים מפרנסים, תפקידים טובים או כל

דבר אחר – להוציא בריאות – בקוצר רוח, טלטלות עצומות בין בטחון מוחלט שכן, וחשש מרעיל שלא,

כמו שאני מחכה – יחד איתה – לתשובה בחודש האחרון בעניין השנים הבאות העומדות לפניה.

מה שמרגיע אותי שאני לא הורה חרדתי והזוי, כי אני לא,

היא העובדה שגם כשאני שמחה בענייניה, השמחה לא דומה לכלום אחר,

והיום,

היום אני שמחה.

מאד מאד ש מ ח ה.

.I will lay me down….

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • א  On 4 באפריל 2011 at 15:49

    שמח בשמחתכן.
    ובלי קשר שמחתי מאד לראות במייל הודעה על פוסט חדש סוף סוף.

    אהבתי

  • מוׁמוׁ  On 4 באפריל 2011 at 16:20

    קיבלתן תשובה ?

    חיובית ???

    :))))

    אהבתי

  • אורית עריף  On 4 באפריל 2011 at 16:21

    שיואו
    איזו טיזרית את… :)
    אבל ברור ששמחה בשמחתך.

    בניגוד לפוסטים אחרים שלך בהם אני מרגישה שאת כותבת מגרוני, הפעם הכתיבה שלך מקסימה, נוגעת ומרגשת אבל לא מעוררת בי הזדהות.
    אני מרגישה שהיחסים שלי עם בתי שונים. אני כואבת את כאבה ושמחה בשמחתה אבל היא נפרדת ממני. זה לא בעוצמות שאת מתארת כאן.

    ויופי שחזרת לכאן. התגעגעתי.

    אהבתי

  • גילי  On 4 באפריל 2011 at 17:04

    איזה שיר הולם ונפלא בחרת לפוסט הזה.

    אהבתי

  • אלזה  On 4 באפריל 2011 at 18:23

    רחלי ברגישות את משתפת אותנו ברגשותיך.
    ואנו שמחים בשמחתך

    אהבתי

  • שרה  On 4 באפריל 2011 at 21:10

    ככה זה עם הילדים שלנו , כשהם מצליחים אנחנו מאושרות הרבה יותר מאשר כשאנחנו מצליחות …
    האהבה שלנו אליהם היא משהו שאי אפשר לאמוד אותו בכלל …
    מזדהה איתך :-) .
    שיהיו רק הצלחות !

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: