תקריב

ְֱֲֳֵֶַָׁׂ

הכי הרבה אני מתגעגעת לרכות.

לתנועות עגולות, התכרבלות, אינטימיות, חום, הרעפות, ליטופים וחיוכים.

תכף היא בת חמש עשרה ואני מבינה, באמת שאני מבינה.

אני רואה אותה ארוכה ודקה ותזזיתית ומהורהרת ורוטנת וצוחקת ומתבלבלת ומשתבללת מולי, בדיוק

כמו שצריך. אני שומעת אותה זועפת בניגוד לרצונה, דוקרנית כמו שאני יודעת שהייתי שנים אחרי

העשרה שלי, ועדיין לפעמים, אבל אני לא זוכרת את התחושה. אני רואה איך היא עונה לי  באוטומט.

כן אמא. לא אמא. אני מרגישה איך היא מסתחררת במערבולת המחשבות, תחושות, בלבול. אני רואה

את ההורמונים עושים עבודתם נאמנה בכל חלקה. כמעט בכל חלקה – אני שמחה שעל עור הפנים שלה

הם מדלגים פחות או יותר. אני רואה את הנעלים שלי חוזרות מבית הספר מזוהמות ובוציות – טוב,

רק הנייקי והאולסטאר, על היתר חל כאן וטו ויש לי עדיין וטו בבית הזה, יו נואו –  את החולצות שלי

זרוקות בחדר. שלה, לא שלי. השבוע היא אמרה, וזזה באמת מדאיג: אמא, יש לך תיקים ממש, אבל

ממש מדליקים. וגם חלקי כלי איפור שלי אני מוצאת פה ושם, שם זה באזורי המחיה שלה בבית הזה…

וכל זה בסדר, באמת. בחיי. נשבעת.

רק שהרכות, והקירבה שצבעה משתנה, והפשטות שֶבַּקירבה שמִשתנַה, והחייכנות והאינטימיות,

חסרונן מרסק לי את הלב, צובט את גרעין נפשי בכמיהה שלא הכרתי כמוה.

וההבנה לא באמת עוזרת.

כלומר, היא עוזרת ברגעים של חשיבה והכרה והבנה,

ופחות, הרבה פחות עוזרת ברגעים שננעלים מולי, או שאני אומרת משהו בכוונות טובות ונענית –

שלא באשמתה כבר אמרתי, נכון?- באמא, אין לי כוח עכשיו או בלא, ע'ע בחייאת אמא, די עם

החפירות שלך גם ככה זה לא פשוט להיות בת חמש עשרה, מה, את-לא-זוכרת?

ראשית אהובה שלי, ילדת הלב שלי אני באמת לא זוכרת, אני מודה,

שנית זה בסדר, נשבעת, הטענות שלי הן לא אליך – כמעט. חוץ מהאולסטאר התכלת שחזרו חומות מבוץ

ואיך-החדר-שלך-נראה ומי-את-חושבת-יסדר-אותו – הן בעצם בכלל לא טענות, רק געגוע מוסווה.

כי געגוע ורכות וליטופים ומתיקות ילדית, הם מחוץ לתחום כרגע,

אז אני מנסה, בחיי שאני מנסה,

אני כ ל כ ך כ ל כ ך מנסה להזכר איך זה להיות בת חמש עשרה,

תכף, כבר אפשר לספור בימים מתי וגם מתנות שולחן בוקר יומולדת כבר נערמות במסתור,

ואני מנסה גם לא לבוא בטענות יותר מדי,

גם להבין שהרכות הזו, והתנועות העגולות, וההתכרבלות, והאינטימיות  והרוך והרוגע והקירבה שהיו,

כבר לעולם לא יהיו כמו שהיו,

כי גדלנו, שתינו,

ונפרדנו, כמו שצריך ואמור וטוב, כמה טוב שכך, שתינו.

ובעיקר אני מנסה להצמד לידיעה שבי,

שיודעת וזוכרת באופן הכי עמוק ואמיתי, נשבעת, שהם יחזרו.

אבל,

א. למי יש סבלנות

וב. בינתיים אני נורא נורא נורא מתגעגעת.

.

.

ּ