.
.
כבר היה כמעט שתיים והייתי עייפה באמת, ברמזור ראיתי מישהו שגר שם. פשוק רגליים, שרוע ומביט
במסך השטוח שלפניו. היו מעט רהיטים והרבה אור מסביב ובתוך הבניין למרות השעה, אז הרמתי את
המצלמה שהייתה מונחת במקרה על המושב לידי והתקרבתי קצת, ממש קצת עם הטלה.
האח הגדול חשבתי לעצמי, אם אני מתמקמת כאן בצומת עם מצלמה וטלה אמיתי, חייו של הגבר הזה
נחשפים. צלמתי שלושה פריימים, שמחתי מהאור הכחול שגיליתי בקומה מתחתיו, עד שהמכונית מאחור
– לאן הם נוסעים בשעות כאלה – צפרה לי שהלו גיברת אור ירוק. בבית, מול מסך המחשב שעליו רואים
היום תמונות באופן מיידי כל כך – בניגוד לקסם של אז – מה שעניין אותי היו העצים. האחד שמהזווית
שהתקדמתי אליה חסם והגן על הגבר המפושק מול הטלוויזיה הלילית שלו, ובעיקר העץ בחזית הבנין,
זה שחולק על ידי האור לארבעה מרובעים שהרכיבו עבורי עץ שלכתי אחד, ובית של מישהו אחר.
.
תקריב 
תגובות
יצא מעניין – מצד אחד הצצה, מצד שני לא רואים אנשים אלא רק בית (מיקרו. הדבר שהכי בלט לי זה המיקרו. אולי זה אומר משהו עליי…)
אהבתיאהבתי
את מוכשרת ויפיפיה ואני לא מתכוון הפעם לאיך שאת נראית
אהבתיאהבתי
יפה. פשוט יפה.
אהבתיאהבתי
כמה כיף להציץ כשמרשים לנו
אהבתיאהבתי
הכיף הגדול בחיים בעיר הוא שהם מאפשרים את האינטימיות המנוכרת לגמרי הזו
אהבתיאהבתי