תקריב

.

.

.

אסור לצלם במוזיאון. אסור לצלם במוזיאון. אסור לצלם במוזיאון.

אבל לא הצלחתי להתאפק.

היו שם אנשים שהסתובבו בשקט

שקועים איש איש במה שראו עיניו

וגם אני כמו תמיד ראיתי דברים מקרוב

וזזתי כמה צעדים והכל השתנה. במעט, אבל השתנה

ועמדתי בשקט וראיתי את הבת שלי מרוכזת אז התאפקתי והמשכתי לשוטט

והרמתי מבט

ועברתי שוב בחדרים המופלאים של אריכא הגעתי לאולמות עוצרי הנשימה של ידיד רובין והתמלאתי

שמחה ועומק נשימה ואז ראיתי איש אחד מרושל לבוש ופרוע שער שאיךשהו נראה לי מוכר ונעמדתי

תוהה מי הוא והשומרת הרוסיה תפסה את מבטי, חייכה ואמרה זה הצייר, את יודעת נכון? ונשמתי עמוק

ונגשתי אליו, אל ידיד, ואחרי שאמרתי לו את המילים החמות והאמיתיות שרציתי, שניסו להעביר לו את

עומק הרגש שהציורים שלו עוררו בי, בקשתי ממנו, נשבעת, להצטלם איתי. נעמדנו מתחת לציור החותם

את האולמות שלו, או אולי הפותח, תלוי מאיזה כיוון מתחילים…. וכמו גרופי אמיתית, עמדתי לידו וחייכתי.

.

ואחר כך הלכנו הבייתה.

.

והתחילה השבת האיטית הזו שנצבעה, ועדיין, בצבעיו של ידיד, עזים, פשוטים לכאורה ומלאים בהכל,

בדיוק כמו שצריך לפעמים כדי לזכור שאפשר גם פשוט חיים.