תקריב

.

.

.היום כבר לא יכולתי להמשיך להתעלם מהן.

הן פשוט היו שם, ערומות אחת על השניה, לבנות, בהירות וחסרות תועלת במצבן העכשווי.

איך הן הגיעו לכמות כזו ובכמה זמן, אין לי תשובה מנומקת או הגיונית.

יש אנשים, שמעתי, האוהבים לגהץ.

התנועות הקצובות, האדים העולים ומלחחים את הפנים, חוד המגהץ המפלס דרך חלקה בתוך קמטוטי

בדים,התנועות המתמשכות. הופכות, מחליקות, מיישרות קפל כיס או מנערות בתנועה עתירת דורות

וגנטיקה את הבגד, שיתנער ויזכר בתבניתו הראשונה.

כף יד עוברת בתנועה מהירה וברורה על  הצווארון, בדרך כלל בכותונת גברית מעומלנת, כדי שיתיישר ואפשר

יהיה להחליק את משולש הקצה שלו. שוב ושוב הלור וחזור עד שפני הגלים יורדים והופכים למישור.

מונוטוניות מאפשרת חופש בדרך כלל.

לא הפעם.

הפעםז הערמתי אותן ועליהן ולקחתי מצלמה במקום מגהץ.

שוטטתי  בין קפלים וקמטים ומקומות נסתרים שרק המקרו רואה

ואני מתרגשת מהסודות הטמונים בכל מקום ורק צריך לנשום ולראות.

כל קפל, עומק.

כל תפר מסתור נוסף, סיפור, סוד.

גם סודות ושאר עניינים קטנים ושוליים נערמים בזכרונותי ובידע שלי שאני לא זוכרת או יודעת שקיים בי.

כזה שאני ודאי מעבירה הלאה בלי משים, בדיוק כמו אימי וסבתי וכל הנשים מאחורינו.

שפשפי לימון עם מלח על הכתם והניחי בשמש ליום יומיים אמרה סבתא שלי,

ככה היא דיברה, הניחי. לפעמים אני מצייתת ומחייכת אליה מתוך הלב,

אבל לא הפעם.

הפעם הן מונחות ליד הדלת, ויגיעו מחר אל הגהצן.

ללבוש ולצלם,

זה מה שיקרה איתן הפעם.

.