.
.
כבר כתבתי, ואני עדיין מתלוננת לפעמים, על מעמדי כילדת אמצע/סנדוויץ איך שלא תקראו לזה.
המשפחה שלי תפתח אחד אחרי השני בפיהוקים חסרי נימוס אם אפתח שוב את נושא הקיפוח שלי –
אל תאמינו להם. יש כזה! – והבת שלי תודיע בקול רם שתודה, אבל בסופו של דבר, היא מרוצה
מיחידותה, ותודה אין צורך לחשוב או לחשוד שהיא הייתה מעוניינת בתוספות וזה שאמה ואביה
הם רק שלה, זה מצויין, סבבה, אין צורך בשינויים ותודה, צאו לי מהוריד.
.
יש לי בן דוד אהוב עם, כן, לא טעות, חמש בנות. יש לי גיסה מצויינת שהיא אחת משמונה. כן.
יש לי חברה אחת איילת עם ארבעה בנים. יש לי חברה אחרת איילת עם ארבעה ילדים,
שתיהן נשים מקסימות שאני מבינה את הדיבור שלהן, דרך המחשבה שלהן ואת ההורות שלהן גם,
ושתיהן לטעמי אמהות ונשים נפלאות. מתחזקות קריירה שווה ממש, בית, זוגיות וארבעה ילדים
אהובים אחד אחד לצרכיו וכולם ביחד גם. רוב העולם – להוציא אוכלוסיה צדדית כמו סין –
חי והורה ליותר מלילד/ה אחד.
אני תוהה לפעמים אם האבולוציה כופה עלינו כמה ילדים, ליתר בטחון אתם יודעים.
אם השבטיות, הצורך בהרבה וחזק עדיין מצליח לכפות את מספר הצאצאים שאנחנו בוחרים,
או שככה זה. זרימה טבעית עם ההורמונים, החברה, המשפחה.
אם הרצון שלנו נובע גם מהמחשבה קדימה, על העתיד – זו עדיין המחשבה שהכי מעציבה אותי
בהקשר יחידותה, המחשבה שכאנחנו, הוריה, נלך בדרך ההיא, לא יהיה לה דם ראשון כמשפחה,
להוציא ילדיה שלה והמעגל השני של בני דודים והיא בעצם, תהיה בלי עוגן משפחתי ראשוני –
נובע מהרצון להגן על הראשון, שלא יחיה לבד, בלי גדר גנטית שתגן עליו.
לי יש אחת.
אין לי מילים להסביר כמה ואיך מרגישה האהבה אליה.
גם אתם בטח לא מסוגלים לפרוט את שלכם למילים, אני יודעת.
ראיתי היום בבוקר אשה צעירה הולכת לפיזורי בוקר.
ילד עם ילקוט בית ספר, ילדת קוקיות ותיק דורה שהסגיר את טרום חובתה מחזיקה את ידה, ועגלת תינוק מגרגר.
היינו באוטו בדרך לבית הספר. התפישה הקטנטנה בבטן הייתה, נשבעת, קטנטנה,
אבל הייתה. גם בגללי, גם בגללה,
הבטתי בה וחשבתי לעצמי באובייקטיביות כתמיד כמה מצויין שדווקא הבת שלי היא הבת שלי,
ומה היה קורה ואיך היו החיים אם… ואיך בכלל הייתי מסוגלת לאהוב ככה עוד ילדה. או ילד.
.
אני זוכרת את הריונותי האחרים,
אלה שלא הניבו פרות מתוקים ושלמים לעץ המשפחה הזה,
אני זוכרת אחרי ימי השמחה הראשונים את הבהלה, התהיות, הפחדים, שלא נזכיר רגשות אשם
של איך-אני-אנחנו-נביא-לה-מתחרה-על- המקום-האהבה-בבית-הזה -שכמעט כולם חווים בהריון
שני , כך אני שומעת –
איך, מאיפה יהיה ללב הגדוש שלי יכולת להתרחב לעוד כל כך הרבה אהבה?
איך אפשר לאהוב שני בני אדם באופן אינטנסיבי כזה, מוחלט כזה, עוצמתי כל כך?
ואני זוכרת שהבנתי שזה לא הגיוני לפחד ככה,
שאם זו הייתה המציאות, האנושות לא הייתה ממשיכה ליצר משפחות עם יותר מילד אחד –
טוב, זה היה הגיון הורמונלי במיוחד –
ושאין ספק שהלב והנפש והמקום שממנו ובו אוהבים יש בו אין סוף,
אין ספק, כנראה,שיכולת ההתרחבות שלו,
מציאת העומקים המאפשרים לאהוב כל ילד בנפרד, כמו שמגיע לו,
וגם את כולם ביחד, היא חלק מאיתנו.
ואמא שלי, כנראה, למרות שאני ניהנת לרטון, אוהבת אותי לפחות כמו את השניים האחרים.
.
.
.
.
.
.
.
ובכל זאת, לפעמים אני תוהה מה היה אם…..
.
.
.
.
.
.
תקריב 
תגובות
יפה.
לי יש שניים (בת ובן) ונסיבות החיים הביאו אותי להסתפק בשניים אלה וכן גם לשניים יש מקום לאין סוף אהבה ענקית בעצמתה לכל אחד לחוד ולשניהם ביחד. יש אין סוף מקום בראש ובלב, החרדות, הפחדים והדאגות הם 100 אחוז כפול שניים. ובכל זאת אני תוהה לפעמים, איזו שמחה הייתה אילו היו לי שלושה, ובעיקר בשבילם שיהיו שלושה ולא שניים שהם ממש ממש בקרבת משפחה ראשונה.
אבל, זה מה יש.
אהבתיאהבתי
את מייטיבה כרגיל לכתוב על זה, ברגישות.
גם לי, כמו אורית, יש שניים, אין תלונות.
יהודית רביץ אמרה פעם בראיון "ילד אחד להורה אחד, אידיאלי" או משהו כזה. אני די מסכים. ילד אחד זה עולם ומלואו ואמור להספיק ולספק. אם יש שניים גם טוב, מצויין. במיוחד אם זה משני המינים.
אישית, לא מבין מדוע אנשים עושים שלושה או חלילה יותר…
הדור של הוריי ניפקו שלושה אוטומטית, ואני נגד האוטומטיות הזו. ילדים זה גם קשיים, קשיים בזוגיות, גם הוצאה כספית רבה, ואין צורך לעשות אותם או עוד מהם בלי ממש ממש לרצות את זה, אישית, לעומק.
אהבתיאהבתי
כמה יפה כתבת, וכמה במדויק פרטת על הנימים הברורים והלא כל כך ברורים שבלהיות אחד או אחת, ובלהיות אחד מכמה.
נדמה לי שאחת הסיבות שהיום יש-לי-כמה, היא שהייתי ועודני אחת. מצד שני, יש לי כמה חברות שדווקא בגלל שהיו אחת-מכמה, החליטו על הורות לילד אחד. שנאמר, כל אחד סוחב את שק הלבטים ואת הלב המתרחב וחושש חליפות.
אהבתיאהבתי
למספר הילדים ולאינטרקציות ביניהם, כמו גם ליחס מההורים יש משמעות גדולה ויש לא מעט מחקרים בנושא. כתבתי על זה פה:
בעיקרון, צריך לזכור שכשיש יותר מילד אחד ההורים מתייחסים לילדים בצורה קצת שונה בין השאר בגלל שלמדו מהניסיון שלהם עם הילד הבכור.
אהבתיאהבתי
כל אחד מקבל בעולם הזה
כמה שהוא יכול להכיל.
ניראה לי ככה….
בסיבוב ההריוני השלישי שלי
קיבלתי תאומים.
ואותם לאהוב באופן שווה
זה באמת האתגר האמיתי
אחחחח איך שהלב יכול להתרחב
נסתרות דרכי האל ובכלל…
אהבתיאהבתי
מה היה אילו זאת תהיה שמייצרת פוסטים יפים, כמו זה.
אני מבינה את התפיסה בבטן, ממקומות אחרים אני מבינה, וחושבת שיש מקום לילד אחד, ושניים, ושלושה וחמישה. (לארבעה לא). ומקווה שהילדה שלך וגם אלה שלי יחשבו גם מה היה אילו אבל גם יחשבו ויתנו בליבם על מה שיש. ילד אחד, שניים, שלושה, חמישה, זה המון.
אהבתיאהבתי
רחלי אמרתי לך פעם,ואחזור ואומר
איזה אצבע לחתוך?
מאיזה יזל יותר דם?
יקירתי יש לאמא מקום בלב לכל ילד ולו יהיו אפילו תריסר!!
אין לחלק את האהבה!
לכל ילד את האהבה שלו,לתמיד!
אהבתיאהבתי
תראי, כמעט כולם חווים את זה בהיריון השני את מה שאמרת, אבל הרבה אנשים גם מבינים שאח זה מתנה גדולה. והם מצליחים להעביר את זה גם לילדים הבכורים. אני מקווה שהצלחתי לפחות. ואבישג שמחה מאוד עכשיו שיהיה לה עוד אחד. (אבל כמובן, עכשיו זה רק בתיאוריה.)
לא מזמן כתבתי על זה קטע קטן בהארץ ולמרות הטיעונים הלא רעים בכלל לטובת ילד יחיד, אני יכולה להעיד על עצמי – בלי איילת חיי היו נטולים כל כך הרבה שמחה ואהבה. לא משום שהיתה בהם ילדה אחת בלבד, חמודה ומקסימה ונפלאה כפי שהיא, אלא משום שאיילת לא היתה בהם.
וזה גם מתקשר לתחושות שלך במשפחה הגרעינית שלך. אני שומעת מלא מעט אנשים ורואה בסביבה שלי אהבה עצומה ושונה לגמרי דווקא לילדים השניים, בין שהם סנדוויץ' ובין שלא.
אהבתיאהבתי
בדיוק היום שמעתי קיטור-באסה של חברה שרוצה את השני אבל זה לא כל כך יוצא בינתיים, וזה נאמר בכזו כמיהה…
אין לי מושג איך פעם השלושה היה המספר הקלאסי, והיום שניים. ומה זה משנה בעצם כמה, כשכל אחד הוא עולם ומלואו.
אהבתיאהבתי
חחחח. באמת כל אחת והשק שלי. כשאני רוצה עוד מעבר לשניים שיש לי (וזה לא תמיד…) זה בגלל שאני ואחי רק שניים וזה תמיד מרגיש לי מעט מידי. לא משפחה אמיתית.
ועוד מחשבה במחשכי הלב, שאם קורה משהו לאחד (טפו טפו חמסה), השני נשאר לבד… :-(
אהבתיאהבתי
פעם שמעתי משפט יפה. שכשנולד עוד ילד האהבה לא מתחלקת לחצי, אלא פשוט מוכפלת פי 2…
:-)
אהבתיאהבתי
כאמא ל3 בנות שחווה את הצד הפחות נעים של ההורות (גיל ההתבגרות) אני מוצאת שהיום בגילי המופלג 40+ כן אני יודעת שלא מאוחר ובכל זאת הגדולה בת 17 והצעירה בת 7 – אני מביטה בכל העגלות סביבי ונהיה לי עצוב רק מהמחשבה שלא אזכה לאחוז עוד גוזל אחד משל עצמי ככה קרוב עם הריח והמגע הרך…נכון הם גודלים מהר, אבל התחושה הראשונית הזו של ההורות המתחדשת עם כל ילד שנולד…מי שיכולה עוד שתמהר
אהבתיאהבתי
מקסים, כמו תמיד, חלי. ואני אמא לילד אחד, ולא "גרושה" או "חד-הורית" וזה קשה מאוד בחברה הזאת. באירופה זה נורמלי, לא רק בסין. פה זה נתפס כחריגות.
אהבתיאהבתי
יפה כתבת, רגיש כהרגלך…
כאמא לשניים (ועוד מעט גם לשישי/ת – מתנה בלתי צפויה שקיבלתי לקראת גיל 40 שלי שאו-טו-טו מגיע) – אני יכולה להודות, שכשהייתי אמא לילד אחד, הרגשתי הכי אמא מצויינת שבעולם… כי הייתי איתו כמו שאת מן הסתם עם בתך, מרוכזת רק בו ובצרכיו, קשובה אליו במאת האחוזים, הוא שלי ואני שלו… וכן, היו ועדיין יש רגעים של געגוע וצביטת לב, לתחושה הזאת של אמא וילד אחד.
…אבל, ויש כאן וואחד אבל… כשנולד בני השני, התרחב שריר הלב שהוא, מסתבר, גמיש במידה שלא תיאמן. יש לי ילד שני מיוחד, עם צרכים מיוחדים, וכשאני מסתכלת על עצמי בסופו של היום אני יודעת, ששני ילדיי זוכים במנות גדושות של אמא. כן, הם צריכים להתפשר, וריבים וצעקות קורים לעיתים, זאת לא אכחיש. הם צריכים להתחלק בי ואני בהם… אבל אין תחליף לדינמיקה המשפחתית הזו, שאצל כל אחד היא מורכבת ושונה, ועדיין היא הגרעין של חיינו, ללמוד לחיות עם אדם אחר ואהוב לא פחות מאיתנו, כשלעיתים אנחנו במרכז ולעיתים הוא. וכן, גם אני הסנדוויץ' טעונת הקיפוח במשפחתי ובכל זאת, בלי אחותי ואחי, אנא אני באה ולאן אלך בעולם הזה?…
ודרך אגב, גם עכשיו, בהיריון השלישי שלי, החששות קיימים: איך אמצא את המקום להכיל את צרכיהם של שלושתם…
אין איזו שורה תחתונה למה שכתבתי, אולי רק רצון לשתף בגלל הפוסט היפה שכתבת. ואיכשהו יש לי תחושה שיכולת להיות אמא מדהימה גם לשניים ושלושה. נראה לי שבורכת ביכולת תקשורת מופלאה עם אנשים קטנים :-)
אהבתיאהבתי
שישי/ת = שלישי/ת כמובן, מה פרוייד היה אומר :-)
אהבתיאהבתי