.
.
כי נגמר הלהט,
כי החידוש נמוג,
כי קצת משעמם,
כי הגיע משבר השנה השביעית,
כי יש מחשבות ורצונות על סקס עם אנשים אחרים,
כי מעצבן, משעמם, רגיל, מוכר, בנאלי, בורגני, חיוור וחסר סקסאפיל,
קראו, קראו את הספר הזה
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
כי אין לכם מושג מה מחכה לכם.
עוד מעט,
כשיגמרו החגיגות, האנדרופינים, תחושת החופש, האופוריה ושאר עניינים.
קראו את הספר הזה ברצינות וקחו אחריות על מה שעשיתם.
ילדים.
.
.
תקריב 
תגובות
אולי בכל זאת תספרי בכמה מילים? כי אני לא רוצה להתגרש (לא מספיק משעמם, כנראה, ועברו כבר חמש-עשרה שנה) אבל הסתקרנתי.
אהבתיאהבתי
האם מישהו חקר את השפעת יחסים גרועים בבית לא ממש מתפקד על ילדים?
אהבתיאהבתי
בודאי דפנה. אותה ג'ודית ולרשטיין הייתה הפסיכולוגית פוסט שנות השישים שטבעה את עניין העדיף גירושים טובים מנישואים רעים. חזרה לאותם ילדים שחקרה אז בזמן אמת לבדוק ולשאול אותם כבוגרים על חוויות הגירושים והזמן ומסקנתה החד משמעית היא שאסור להתגרש –
איש לא מדבר על אלימות, אביוז, הזנחה, בית לא מתפקד ושאר מריעין כמובן – אבל המסקנה החד משמעית של המחקר שלה שבו היא די מכה על חטא ומודה בפספוס הגדול ושהנזק הרגשי והסבל והכאב שאין ביכולתינו להבין ולתאר כך היא כותבת שעוברים ילדים כתוצאה מגירושים הוא כל כך גדול ועצום ובלתי אפשרי להכלה – ומה שאנחנו רואים ילדים הם יצורים גמישים, הם כבר בסדר, הוא רק מעטה חיצוני דק ומאפשר חיים -שהמלצתה החד משמעית, ממש חד משמעית היא שהורים הרוצים
את טובת הילדים שהביאו לעולם, ישמרו בכל כוחם על התא המשפחתי של הילדים שלהם.
והיא חוזרת שמדגישה שתיאורית ה"הורה מאושר, ילד מאושר או: הורה לא מאושר, ילד לא מאושר" שהיא היא הביאה לעולם הייתה טעות עצומה. לילדים, בטח קטנים עד בינוניים פלוס לא ב א מ ת משנה
אם נישואי הוריהם מלאים תשוקה ושיחות לתוך הלילה או ישיבה שקטה מול הטלוויזיה ושעמום זוגי בנאלי.
היא מתקוממת נגד הקלות הבלתי אפשרית שבה אנשים מפרקים היום מסגרות משפחתיות, והגדרת המשפחה נוגעת רק לשני אנשים שהביאו לעולם בני אדם נוספים, נמוכים כאלה, ילדים.
אהבתיאהבתי
קראתי את כל זה ואז את "לפעמים השני חמישי הזה" וראיתי. גם לאמא זה עושה את הטראומה הנוראית הזאת.
אהבתיאהבתי
חלי,
אם היית יודעת אז – מה שאת יודעת היום….
האם היית היית עושה את צעד הפרידה ???
אהבתיאהבתי
אני מאד מנסה לשמור את הבלוג הזה מחוץ לדיון הספציפי בי ובו תמי,
אבל כדי להיות הוגנת בפוסט כזה, אין לי יד, רגל, או כל חלק אחר
בצעד ההוא שנעשה אז כל כך מזמן אז, יש לי חלק גדול בתוצאותיו :)
אהבתיאהבתי
אאוץ'.
אני חושבת שבכלל אנחנו בעולמנו המודרני שוכחים שילדים, צאצאים, הם קודם כל, וראשית לכל אחריות אישית. אישית, שלך כהורה. וצריך לחשוב על תוצאות מעשינו, מהטריוויאלי ועד למשנה-החיים, בקונטקסט הזה, קודם כל.
אהבתיאהבתי
האם גם יחסים קשים, עכורים מלאי איבה ותוקפנות עדיפים על גירושים?
מעדותם של כמה "ילדים" הקרובים אליי במיוחד (אני נשואה באושר לאביהם יותר מעשר שנים) עולה שהם חשו רווחה רבה והקלה גדולה כשהנישואים נגמרו, כי החיים בבית היו לגמרי בלתי נסבלים.
אהבתיאהבתי
ציטוט מתגובתה של חלי מספר 3: איש לא מדבר על אלימות, אביוז, הזנחה, בית לא מתפקד ושאר מריעין כמובן
אהבתיאהבתי
@קורא, סליחה שאני מתערבת בדיון, אבל השאלה היא מה נכנס להגדרה הזאת. כלומר, לחלק האחרון שלה, "בית לא מתפקד", כי כל היתר (אלימות, אביוז, הזנחה) יותר ניתנים לזיהוי.
יש משפחה ששאלת הגירושין עולה בה והחיים בבית הם *לא* בלתי נסבלים?
(אולי כן. אני מניחה שכן, אבל קשה לי להאמין שזה הרוב, בעיקר כשיש ילדים בתמונה).
אני זוכרת את האווירה בביתה של אחת מחברותיי כשהיינו ילדות/נערות צעירות. אפשר היה לחתוך את המתח באוויר בסכין. אני זוכרת שהיא היתה מבלה שעות ברחוב רק כדי לא להיות בבית. שם היא נפלה בדיוק לידיים של מי שחיפש ילדות כאלה.
ומהידע המוגבל שלי לא היו בבית שלה אלימות, אביוז, כנראה גם לא הזנחה במובן הקלאסי של המילה – אבל זה היה גרוע מספיק רגשית כדי שהיא תעביר את ימיה בשיטוט בשכונה. השמירה על לכידות התא המשפחתי במקרה הזה לא שמרה עליה, רק השאירה אותה נטולת הגנה.
אני באמת לא יודעת מי צודק, וחלי מעלה נקודות קריטיות וראויות למחשבה. אבל אולי הנקודה שאורית מעלה היא לגבי התחום האפור (כאילו), מה שקורה מחוץ לאזורים שבהם הבית הוא סוג של פיצוץ גרעיני, שאז ההסתלקות וסיום הנישואין מתבקשים וכמעט אף אחד לא יתווכח איתם.
נדמה לי שבדיוק במקומות האלה, שבהם רע מאוד מאוד אבל זה לא מתבטא בצורה קולנית וחד משמעית, הכי קשה לענות מה יותר גרוע. ההישארות ביחד או הגירושין.
כאמור, לא יודעת.
אהבתיאהבתי
לא קראתי את הספר ולא שמעתי עליו עד כה ואני מסתכן בניחוש שמקורו בארצות הברית משום שהוא מבטא מסר בסיסי שאופיני לתרבות האמריקאית והוא חשיבותה המיסטית כמעט של המשפחה. התא המשפחתי ,רע ככול שיהיה, חובה לשמר אותו. רואים זאת בסרטים אינספור, בהתיחסות לרומן מחוץ לנישואים כעבירה החמורה ביותר כי היא מסכנת את שלמות המשפחה אבל שחובה לסלוח עליה כי לפרק תא משפחתי זהו מעשה הרבה יותר חמור. הפוריטניות הבסיסית בתרבות האמריקאית חודרת לכל פינה ומכתיבה במידה רבה את המסרים. לכן אני מתקשה לקבל מחקרים כביכול בנושא-לי אין ספק שכל מחקר מביא לתוצאות הרצויות לחוקר מבחינה אידיאולוגית ואנחנו רואים זאת בכל התחומים של מדעי החברה. תאמרי לי מה השקפות החוקר ואומר לך מראש מה יהיו תוצאות המחקר בטרם נערך.
איני טוען שאין חשיבות לתא משפחתי מתפקד ושאין לגירושין השפעה קשה על הילדים ןלעתים קרובות הם נופלים קורבן למאבקי כוחות-הכל נכון אבל אסור לקבל אף פעם הכללות כמו לא להתגרש, או כל הכללה אחרת, החיים מורכבים מדי.
אהבתיאהבתי
לשלוח עותק בהול לדנה ספקטור
אהבתיאהבתי
משה, אני מסכימה לסייפא של דבריך, אבל שים לב שאותה חוקרת בדיוק הגיעה למסקנות הפוכות עשרים שנה לפני כן, כך שככל הנראה אי אפשר לייחס את תוצאות המחקר שלה להטיה אידיאולוגית דווקא.
אהבתיאהבתי
הרבה נקודות למחשבה (קראתי גם את הפוסט שאליו קישרת).
עניין השבע שנים די מפחיד אותי, האמת.
אהבתיאהבתי
לרוני-הקו הזה שולט בתרבות האמריקאית הרבה יותר מ20 שנה כך שהעובד שהחוקרת נצמדת לתזה 20 שנה כשלעצמה אינה ראיה. בכל מחקר קיימת שאלת סיווג ממצאים ופרשנותם וכן שאלות ערכיות מובהקות אחרות.איך למשל נגדיר פגיעה נפשית חמורה בילדים? רגשות אשמה? כעס מובן ומצדק? או משהו שממש גורם להפרעות התנהגותיות מרחיקות לכת.
אהבתיאהבתי
גולדבלט:"לא קראתי את הספר ולא שמעתי עליו עד כה ואני מסתכן בניחוש"
אולי כדאי לקרוא את הספר לפני שתחליט לבטל את מחקרה ודעתה של מי שנחשבת אחת מהאנשים שרציניים ביותר בתחומה?
האשה עשתה מהפכה בהתייחסות לגירושין לפני כמעט שלושים שנה שאת תוצאותיה כל העולם אימץ די בחדווה. היא חזרה אחרי עשרים וחמש שנה כדי לבדוק את מה שהיה אז מחקר בזמן אמת וחזרה בה בגדול. לא דבר פשוט לעשות לאדם במעמדה. אז אולי בכל זאת כדאי לקרוא אותו ורק אז להביע דעה
אהבתיאהבתי
גולדנברג עקרונית את צודקת בהחלט אבל את התזה הבסיסית שמעתי כל כך הרבה פעמים בעבר ממקורות שונים ואפילו קראתי על כך לא מעט בעבר, שדי התעייפתי.אני גם בעוונותי נעשיתי חשדן ביחס למניעים של חוקרים מסוגה ואולי אני טועה בגדול ביחס אליה אבל בעיקר התייחסתי לתופעה. היא קיימת בכל התחומים- בוודאי בתחום המקצועי שלי. מסמנים את המטרה ומוצאים אחר כך את הצידוקים.
אהבתיאהבתי
משהו שכתבתי פעם בהקשר הזה:
הגישה הפסימית בסיפרה של ולרשטיין אומצה בהתלהבות על ידי ארגונים וחוקרים שמרנים, שהרי היא מחזקת את עמדותיהם שנוצקו לפני עשרות שנים. גם המדיה אהבה את המחקר, שאיפשר להציג את הגירושים בצבעים קודרים ומעוררי רייטינג.
אחת הביקורות שנמתחה על המחקר היתה המספר הקטן של הפרטים שהשתתפו בו. 131 אנשים לא ממש מייצגים מגמה. התשובה של ולרשטיין היתה שמדובר במחקר עומק, שמצר את היריעה אבל לומד כל מקרה לגופו. ביקורת אחרת היתה על העובדה שילדי הגירושים שבדקה ולרשטיין שייכים לדור קודם של גירושים. מדובר באנשים בשנות ה-20 לחייהם שהיו ילדים בשנות ה-80: התקופה היתה אחרת, הגישה לגירושים היתה אחרת, המחקר לגבי טובת הילד להורים גרושים היה רק בחיתוליו. האם אפשר להסיק מילד שגדל בשנות ה-80 של המאה שעברה על ילד שגדל בשנות ה-2000?
שנתיים אחרי שהתפרסם סיפרה של ולרשטיין התפרסם ספר לא-פחות משפיע (אשר לא תורגם משום מה לעברית) של הפרופ' לפסיכולוגיה מייויס התרינגטון והמגשרת והפסיכולוגית המפורסמת ג'ואן קלי "לטוב ולרע: חשיבה מחדש על גירושים" (2002) שמציג מחקר מעמיק בהרבה מזה של וולרשטיין ושממצאיו ממש לא יפתיעו אותנו: הרבה מאוד ילדים שורדים בשלום את הגירושים והכל תלוי במידת הקשר בינם להורים.
הבעייה נוצרת, כשאנשי מקצוע רואים בספר של ולרשטיין חומר לימוד מרכזי ומעודכן. אם זה ספר הלימוד של פרחי פסיכולוגיה או משפטים, הבשורה לדור הבא של המטופלים אינה מרנינה. מול סיפרה של ולרשטיין חייבים לאזן את התמונה במחקרים מעודכנים רבים שהופיעו בשנים האחרונות, שמוכיחים ששיתוף פעולה ואחריות משותפת של שני ההורים מסייעת לילדים לשרוד את תקופת הגירושים. בין השאר מדובר בספרים ומחקרים של ג'ואן קלי (שותפתה של וולרשטיין לספר הראשון שכתבה), מייקל לאמב, ווארשק, פבריציוס, אמאטו, באוסרמן, התרינגטון ורבים אחרים.
אהבתיאהבתי
החיים בבית שההורים עויינים אחד לשני וזה משפיע הייטב על תפקודם כהורים, משפיעים על הילדים באופן קיצוני וגם אלו שריטות שנטמעות בהם. בכל מקרה כשלא טוב בבית או כשנפרדים לילדים קשה, אבל לפחות כך ההורים מרוצים יותר (מי ששלם עם החלטתו) וממשיכים בחיים והילדים חווים בית רגוע יותר. כשההורים לא בטוב זה מייצר חוסר ביטחון עצום ומתח אצל הילדים.
הורי נפרדו כשהייתי בת 15. השנה לפני הפרידה הייתה הנוראית בחיי בגלל המריבות בינהם. כשהבית נחלק ואני הלכתי עם צד אחד היה הרבה יותר טוב ומאז צמחתי והרגשתי ביטחון. החוקרת יכולה לחקור ולבדוק המציאות שלי הוכיחה אחרת. זה מאוד נקודתי. זה תלוי מה היה בבית ומה היה מצב ההורים בינהם. כשהורים רבים הילד סובל מאוד וזה עדיף לא להיות בתוך מתח ומריבות ומחלוקות וכעסים. חישבי על זה, זה אח הגיוני.
אהבתיאהבתי
מעניין, מה לומדים בסופו של הספר האם כן כדאי להתגרש או לא?
אהבתיאהבתי