.
.
21
זה שאני זוכרת כל יום הולדת ויום נישואים וימים ששווים תזכורת ביומן של כל העולם,
זה שאני מצלצלת ת מ י ד, אלופת המחוות הקטנות, הסימונים האישיים, אוהבת טכסים, שולחנות
יומולדת בבוקר, הקדשות הורסות לב בספרים, מזכרות, מכתבים ומה לא, לא באמת מחייב אותי
לזכור את התאריך ההוא, שכבר לא רלוונטי מ ז מ ן,
אבל הנה, עובדה.
כבר מאתמול אני זוכרת.
אז נכון שיש לי הנחה או תרוץ חסר תקדים כי ליעלי נולד תינוק אתמול בלילה,
ואמא שלה ואני ניסינו להבין בטלפון אם אחרי השקיעה התאריך מתחלף ותאריך היומולדת יחשב
העשרים ותשיעי בספטמבר. העשרים ותשעה בספטמבר מצלצל הפעמון הפנימי הזה דינג דינג.
.
אבל מה היה התרוץ בשנה שעברה? ובזו שלפניה?
התאריך הזה לא עובר בלי שהתודעה שלי זוכרת אותו, מסמנת אותו.
בקטן. בציון פנימי. האמממ…העשרים ותשיעי….יום שישי? סתוו? מזכיר לך משהו?
כן. יומולדת לבת דודה. יום נישואים לאחיינית ולאבא שלי יש יומולדת בעוד יומיים, עוד משהו?
לא, אין עוד משהו, למה את שואלת?
אבל התאריך הזה מקועקע. כנראה שישאר לנצח אני מתחילה להבין.
גם אם הייתי מתנגדת, לטוב ולרע,
התאריך הזה, היום שבו, פעם, מזמן, התחייבתי לאהבה באופן אחר מעוד סיפור אהבה, גדול ככל
שהיה – כי עובדתית, את תאריכי ההתחלה או הסיום של סיפורי אהבה גדולים ומיתולוגים שלי , והיו,
אני לא זוכרת. גם לא את תאריך ההתחלה עם מי היה שותף ליום שישי ההוא למרות שאני זוכרת את
העונה. אני זוכרת איך היה האוויר. דחוס, צונן, שרבי.
איך נשמתי כשהתאהבתי.
.
או אולי ככה אנחנו בנויים? בנויות?
תאריך הנישואים שלך – לא משנה כמובן באיזה פורמט חוקתי הוא נעשה –
נחתם במקום עמוק יותר. במקום שמסומן וחתום וחקוק לתמיד, בלי קשר למה שכבר איננו.
תם ונשלם.
הדבר שהתחייבתם ושמחתם והרגשתם בו באותו יום וזמן כבר התפוגג מזמן, הוכתם, הוכה.
כמוכם ממש, ובכל זאת המעשה שעשיתם נחתם בכם לנצח, אפילו שהתפורר והתנפץ ואיננו.
.
בדיוק כמו שסטניסלבסקי הסביר, זכרון חושים.
פתאום, בלי הכנה, ככה במפתיע, מגיע צליל, ריח, מקום שמעורר זכרון אחר.
כזה שהגיע מחיבוק מפתיע באמצע הרחוב או נסיעה פראית במדבר, כזה שזכרון החושים שלך זוכר,
ואת מוצפת לרגע שמי שלא ידעת שאת זוכרת,
ויותר מזה,
את מוצפת במי שהיית, באת ההיא,
ומבינה שתמיד תמיד ישאר משהו, קטן וסמלי ולא אומר כלום לאיש מלבדך, אולי מבלבדכם,
שיהיה עדות שכאן הייתה אהבה, אפילו שמזמן.
פעם היה כאן, שם, משהו בין שני אנשים בלי קשר לאיפה הם היום או מה עבר בינהם, או שלא.
.
תקריב 
תגובות
לבכות ממך.
אהבתיאהבתי
אני זוכרת את התצלום שלך מאז, שראיתי (אני חושבת) ב- 7 ימים בבית הורי: עומדת על איזו קרוסלה, ב(אל תעלבי, בבקשה) איזו פיג'מה מוזהבת, עיינייך לא מופנות למצלמה, חיוך קטן, הכל מאוד לא שופוני מתבקש שכאילו אומר: לעולם לא תדעו עד כמה אני מאושרת ועד כמה האושר הזה הוא פרטי שלי.
אני זוכרת שזה ממש עבר אלי מהאימג' הזה.
אהבתיאהבתי
את כל כך מרגשת, אני עוקבת אחרי הבלוג שלך מס' שבועות ופשוט תענוג לי לקרוא אותך
אהבתיאהבתי
זה יפה. זה נכון.
צובט לי בלב.
אהבתיאהבתי
אני אקלקל לך מעט את הסטטיסטיקה. אני זוכר, כמוך. לא יום נישואין אחד, אלא שניים… למרות שבתכלס יום הנישואין הוא לא בהכרח התאריך הנכון לזכור אלא אולי תאריך הפגישה ו/או יום ההולדת של ההיא/ההן/ההוא וכ"ו. אבל הפוסט הזה הוא מסוג הדברים שאת מצטיינת בהם. לכתוב ולנגוע במקומות הקטנים הללו שההמון לא מעז לחוש אותם או לדבר עליהם בפומבי.
אהבתיאהבתי
אני דווקא זוכרת את תאריך הפרידה. את היום שבו יצאתי לדרך חדשה, משאירה מאחור חתיכת חיים כל כך משמעותית. בינתיים לוח השנה כבר התמלא בהרבה תאריכים חדשים ושמחים, אבל עדיין, כל שנה, לעצמי, אני מציינת את התאריך ונזכרת באהבה הגדולה ההיא שמתה, דווקא ביום שהיא חדלה סופית.
אהבתיאהבתי
ביום הנישואים שלך ראיתי את התמונות וחשבתי – דוגמנית, אבל יש עליה קטע, אה?
שנים אחר כך גיליתי שאכן, יש עלייך קטע. מתה עלייך, חלי. איך לקחת רסיס זכרון ועשית ממנו כזה יופי
אהבתיאהבתי
לא זכרתי שזה היה ביום שישי, אבל מאד זוכר את האירוע, הגלגל הענק, הבמה.
בתאריכים אני מהצד הגברי, אבל היומן שלי מזכיר לי מה שאני שוכח. בכל זאת, אני לא מציין ימי הולדת של מי שכבר מת וימי נישואים שהפסיקו להיות רלוונטים.
אהבתיאהבתי
לא מציין ביומן ימי הולדת של מי שמתו, אבל זוכר אותם, לא?
וזו בדיוק הנקודה, מה שאנחנו זוכרים גם בלי סימני דרך ביומנים…עוד מעט נובמבר :)
אהבתיאהבתי
התאריך בו התגרשתי זהה לתאריך בו התחתנתי בהפרש של 17 שנים ושני ילדים ואצלי ביומן כתוב:4 שנים לשחרור…בשנה הבאה יהיה כתוב 5 שנים לשחרור.
לא יכולה להשאיר את התאריך ביומן ריק כי הוא אכן משמעותי בעיני על הטוב והרע שבו.
אהבתיאהבתי
וטוב שכך, שזוכרים הכל, והתאריך הוא לא רק התאריך הוא גם העונה והחום והבגדים ומי שבדיוק היה בחו"ל, כי התחתנתם בחול המועד סוכות, והלחות האיומה, בדיוק כמו זאת שהיתה גם השנה, שחיסלה את התסרוקת מהספר (וטוב שכך, כי אחרת הייתי חופפת אותו בעצמי בכיור ונפטרת מהזוועות).
וגם אם זה נגמר לא טוב, זה לא מחסל את החלקים הטובים שהיו שם קודם, אני רוצה לקוות. וזכרון התקווה, גם טוב שיהיה שם, תמיד.
אהבתיאהבתי
מרגשת את.
כואב לקרוא
אבל ככה זה
מאחלת לך שנה טובה, שנה של אהבה חדשה
אהבתיאהבתי