תקריב

.

.

באחת וחצי נשברתי.

הודעתי להם שאני סוגרת את הדלת, הולכת לישון ובבקשה שישתדלו לאפשר לי להצליח.

מבט אחרון אישר לי שארבעה בני ארבע עשרה וחצי, בממוצע, למי יש כח או חשק לבדל

ארבע עשרה מארבע עשרה וחצי, ברמות אנרגיה שרק בגיל הזה אפשריות נמצאים במה

שנראה אולי לקראת התארגנות שינה, הסלון שלי מוזז לצדדים כאילו לילסדר ושמיכות

עבות ורכות ועליהן כריות שנאספו ממיטות שונות וסדיני כותנה נקיים מהוות משטח שינה

מתוכנן היטב, רחב דיו לכולם למרות שהם ישנים פזורי גפיים וגוף כמו תינוקות.

המדיח פועל, הכלבה קיבלה תרופה, אפילו הכביסה קופלה, והם בענינים שלהם.

מחשב, קלפים, ציחקוקים, מכות, בכל זאת יש שם בן, ותכנונים ללילה לבן.

שלום, לילה טוב ובחייאת, אל תלכו לישון מאוחר מדי כי כל התוכניות שלכם, שלא נגיד

שלי, למחר יתהפכו. ואני סוגרת דלת ומתמוטטת.

בשמונה וחצי בבוקר כלבה רוטנת שכבר מאוחר

מדי לפיפי ראשון מעירה אותי.

אני נגררת לסלון ורואה אחת על הספה השמאלית,

אחד על הספה הימנית…אחת על השטיח…

אני סופרת שוב. אחד, שניים, שלושה.

.

אבל אני זוכרת שהם היו ארבעה.

אני מתקרבת לבדוק מי הוא מי ומגלה שמי שחסרה היא המקומית.

זאת שלי.

בטח החסרתי פעימה, איך לא.

אבל אחרי רגע חשבתי שהיא בטח התחמקה למיטה הנוחה שלה.

ובכן,

לא.

הצצתי לחדר שלי, אולי התגנבה אלי בלילה ולא שמתי לב,

ובכן,

לא בפעם השניה.

אני מתחילה לעבור בבית חדר חדר, פינה פינה,

מלקטת מידע, עינים משוטטות במהירות, מחפשת עקבות להבין מה קרה כאן בלילה

ואיפה ילדים מתחבאת זאתי שלי.

אז הם אכלו, פשטו על הממתקים ע'ע עטיפות,

שיחקו קלפים, פתרו תשבצים, עשו מלחמת

מים, ע'ע מגבות לחות ובגדי ים וראו כנראה סרטים. אבל איפה הבת שלי?!

כבר באמת הרגשתי סוג של בהלה קטנה,

בכל זאת,

ילדה מתוקה, ושלי, ויש לי רק אחת…

אבל הכלבה רטנה שפיפי בבקשה,

נגשתי לפתוח את דלת הכניסה וגיליתי שהיא לא נעולה מה שבאמת היה מוזר…

יצאתי החוצה לכיוון מה-שהתחלתי-לחשוד-בו-ולא-האמנתי

בהיותי מכירה את סחורתי שבבית, ובכל זאת,

פסעתי לכיוון…

ואכן,

עטופת שמיכות שעכשיו-הבנתי-למה-הן-לא-על-השטיח-בסלון,

שמונה בבוקר,

השמש קופחת עליה,

מכורבלת בשמיכות פוך,

הנייד לידה,

בכורתי,

אהובתי,

אהבת חיי,

נמצאה ישנה לבד על הטרמפולינה בחצר כאילו אין מחר.

.

עד חופש חנוכה, שניים בדצמבר. חודשיים נטו, שלנו.

.