תקריב

.

לפני כמעט שנתיים כתבתי וצילמתי אותה כי הייתי משוכנעת שתכף היא לא תהיה.

בינתיים עברו עוד ימים מסמורטטים בבית, לילות צוננים שדרשו בדיוק את הדקיקות שלה,

מכסה ולא מורגשת. עוטפת בנועם הכלום. חסרת משקל ובכל זאת.

צילומי ענק שלה נמכרו בתערוכה ואין הרבה דברים ששימחו אותי ככה.

היום חזרתי אליה עם המצלמה לראות כמה עוד יכול החומר להתפורר, ועדיין להיות.

רציתי לראות אותה דרך העדשה,

כי בחיים אני יודעת.

.

.

.

ועדיין אין עיטוף נעים ממנה, שקופה משהייתה, כמעט איננה כחומר ממשי,

תכף היא הופכת לאבק. אפורה ועדיין רכה. אפילו יותר.

תכף חמש עשרה שנה.

.