תקריב

.

.

תמיד לפני שהיא נוסעת אני סוערת ומבולבלת.

אחר כך מגיע השקט.

יש משהו פשוט בנוכחות של הילדה שלך בסביבה. ברגיל.

בבית. בחדר. חצר. בבית הספר. אצל חברה. אצל אבא. בסרט. חוג.

אני מושיטה יד ומחבקת.

נכנסת למכונית ומנשקת.

גם כשהיא בבית ההוא כשאנחנו מרגישות התקפת געגועים אנחנו נפגשות לרגע באיזה תרוץ,

או בעצם בלי.

אבל

כשאני אורזת איתה מזוודה שתחזור עם ריחות חדשים, בגדים חדשים, פנקס שיאצור זכרונות

כדי שאקרא אותם, כשאני מזכירה לקחת כדורים נגד כאבי נחיתות – ע'ע אוזניים –

טי שירט גדולה ללילה, תשבצים, ספרים, טאקי – אל תשכחי את המברשת שער מותק –

אני מתבלבלת.

בין השמחה הגדולה שלי על שחייה רחבים וטובים ומאפשרים.

והשמחה שלי שהולך להיות לה זמן מרוכז ונפלא עם מי שהיא הכי,

בין הידיעה שחוויות וריחות וטעמים וצבעים וזמנים חדשים יצבעו את נפשה ויעשירו וישמחו אותה.

והטלפון, ועוד טלפון,

ובין זמן שקט שלי.

זמן נטו כלום שאני יכולה לבחור או נטו עשיה שאני עשויה לבחור גם.

על זמן נקי ממוּקצבוּת זמן, מחוייבויות יומיום ובעיקר כזה מאפשר להיות חסרת מודעות אמהית ברצף.

אני יכולה "לשכוח" את הזאת שבי  ולהיות את כל האחרות אם אני רוצה, אם אני בוחרת ככה.

.

הימים משתנים, השעון הביולוגי חוזר להיות מה שהיה פעם, מזמן, כשלא הייתה ילדה, או אמא,

במי שאני. אני מתבלבלת ומתגעגעת מראש.

לא געגועי עצב או קושי,

אני מתגעגעת געגועי אהבה ושמחה שלא דורשים התייצבות מיידית שלה,

כאלה המאפשרים לה, מבחינתי, בלי קשר לכלום, להשאר איפה שטוב, ככל האפשר,

לקחת מהעולם, מהחיים, ממה שניתן לך בכזו אהבה את ה כ ל,

לחיות את חייך, נעוריך במלאות ושמחה….

אבל כשיגמר, תחזרי הבייתה.

וזה הכי. חשוב, ומשמח, וחד משמעי, את שומעת?

לדעת שכאן הבית שלך, וכאן אמא שלך, וזהו.

.

ועכשיו, כשאת ישנה בכל האורך המפתיע שלך בכל-פעם-כשאני-רואה-אותך-מגיעה, עם התום שנחבא

מפני ומפני העולם כשאת ערה אבל מצליח להביע עצמו בשנתך, עם מה שאני מכירה מעיניך, מזקיפות

הסנטר הקורא תגר, הדמעות הבאמת מנצנצות אני-אתגעגע-אליך-אימי ואמא שמסבירה מה-פתאום-יהיו

-לך-ימים-מקסימים-שיעברו-במהירות-וכיף-ענק-ובכלל-לא-יהיה-לך-זמן-או-סיבה-להתגעגע-תזכרי-

איזה-כיף-היה-לנו-בשנה-שעברה ובלב אני נקרעת על הילדים האלה שנגזר עליהם תמיד להתגעגע

למישהו האחר ותמיד לחוות דברים מופלאים רק עם אחד משני החצאים המרכיבים אותם –

אבל זה בסוגריים, בגלל השבוע הלוהט והמסויים ההוא בלוח השנה המסמן וסופר למשפחה הזו.

.

ואני חושבת שבבוקר,

אחרי ארוחת הבוקר ואריזות אחרונות וחיבוק וחיוך ונשיקה

ותזכורת כמה אהבה שלא-תעיזי-לשכוח-

ועוד חיוך,

הנשימה שלי תשתנה.

.

בכל פעם מחדש, לפני שזה קורה, אני מתבלבלת.

אחר כך זה בסדר :)

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

עולמות חדשים. הכי טוב לגלות כאלה :)

.