.
.
– תגיד
– מה?
– מה חשבת לעצמך?!
– על מה?
– מה על מה?! ת ס ת כ ל
– על מה?
– מה זה? מה זאת התמונה הזאת?
– זה אני
– אני יודעת. אתה לא חושב שזו התמונה ה כ י הזויה שראית אי פעם?
– מה הזוי בה?
– תסתכל!!
– אני מכיר אותה. זה אני והאופניים שלי…
והוא מספר –
בן חמש עשרה, גר בתל אביב עם אמא רחל – כן, אני נושאת את שמה – ואחותו הגדולה במעט.
כל אחיהם הגדולים כבר נשואים, מפוזרים אצל פרנקו בספרד, או במחנות בקפריסין, והוא, יתום מאב
חי בתל אביב את חייו הלא קלים. לומד, עובד ומביא לאמא הבייתה פרוטי משכורת.
חוסך פרוטה לפרוטה לפרוטה וקונה אופניים משומשים.
כמו שהוא יודע עד היום – עם ידי זהב ממשיות, בקפדנות ויסודיות שלפעמים מוציאות חלק מבני משפחתו
מהדעת ורוב הזמן נוטעות בהם בטחון – שיפץ, וניקה, ושיפר והבריק את אופניו הראשונים.
ואז, ביום אביבי, כשהיו משופצות ומוכנות, לבש את בגדיו החגיגים – עליהם לא נרחיב את הדיבור
כרגע מפאת פרצי צחוק לא נגמרים – ויצא לסיבוב בעיר.
תראו אותו. תראו.
.
את בן החמש עשרה הזה.
עומד בחזית קולנוע מוגרבי על אופניו החדשים, רגליו ההורסות – עד היום – והברט.
תראו את זקיפות הקומה, הגאוה, הנעורים המנצחים את הקושי.
הלב יוצא אליו, אל הנער הזה שגדל לתפארת. אבא שלי.
.
.
.
נ.ב. האהבה לא עברה לו….
.
.
.
.
.
.
תקריב 
תגובות
וומי צילם?
אהבתיאהבתי
רחלי אבא ואני מתים מצחוק.
רק שתדעי לך
אהבתיאהבתי
איזה יופי. אני לא רואה פה שום דבר הזוי. אני רואה פה תעוד ותזכורת למשהו נפלא: גאווה במעשיי ידייך, הרגשת כבוד וערך עצמי שנובע ממשהו שהישגת בעבודת כפיים קשה. צילום נפלא.
אהבתיאהבתי
מקסים.
לגמרי שכחתי שהיה כזה קולנוע.
הגרביים כמו של אבא שלי.
הברט…כמו של אמא שלי.
היו זמנים
אהבתיאהבתי
רצף אירועים
התיאורים הכתובים מעת לעת
בדילוגים על ציר הזמן
הולכים ומשתבחים.
ומצטברים.
ונדמה שמתגבש כאן רצף אירועים –
החל, רק למשל כמובן, במיון
בגדים בהזדמנויות שונות
המשך בתיאור החצר באחת
מעונות השנה וכלה
בתיאור שובה לב כמו הנוכחי-
המעניק לכמות איכות העולה על הסך הכל
כלומר האם אין כאן, בעצם, פרוזה בהתהוות?
אהבתיאהבתי
איזה יופי, נהדר. אחלה צילום. מעביר המון. זה העידן שלפני ההייטק, ערוץ 2, הג'יפים, האח הגדול והשוק החופשי הקפיטליסטי. אנשים היו עוד הולכים בשלווה ברחוב, עם מגבעות או עם גרביים עד האוזניים…
הו, הצניעות, העבודה, הקפדנות והשקט. כל מילה שלך בול. וגם לסבא שלי ז"ל היה אופנוע, הוא אפילו נסע איתו ועם עוד עשרה אופנוענים להפיץ את דבר המכביה הראשונה בכל אירופה.
המדרגות של קולנוע מוגרבי. אילנה- לא שוכחים שהיה כזה קולנוע. הוא היה סמל. היעלמותו ומותו הם פצע שלא הגליד. העיקר שיש שם אספלט עלוב ומכוניות כבר 20 שנה. עצוב.
אהבתיאהבתי
לדעתי צריך לתלות את התמונה הזו במוזיאון תל אביב או במוזיאון נחום גוטמן. איזו תערוכת צילום קבועה מתחילת ימי העיר העברית הראשונה :) מקסים.
אהבתיאהבתי
בלילות, כשיש לי זמן ואני צולל לתוך מאגרי תמונות ישנות בספריית הקונגרס האמריקאי, זה סוג התמונות שאני מחפש.
התמונה של אבא שלך משובבת נפש ממש, יופי של תמונה. יש בה נוף תל אביבי מפורסם, מאפיינים מובהקים של תקופה, והאלמנט המשפחתי, השייך לאדם אמיתי, זו הפנינה שבתצלום.
אהבתיאהבתי
מקסים!
אהבתיאהבתי
פשוט נפלא.
נדמה לי שבמחסן של סבא שלי אולי עוד נמצא אופניים כאלה, או דומים להם, וחלקים מהאופנוע שהיה (ואף פעם לא הראו לי. שלא יכנסו רעיונות לראש).
רק הברט, אבדו עקבותיו. כמה צחקתי עליו (בדממה) פעם. וכמה התביישתי בו (פעם).
כמה אני מתגעגעת אליו עכשיו.
אהבתיאהבתי
חוץ מהתמונות, העין שלי צדה (והניסוח, את הורגת אותי עם הניסוח) את התגובה של אמא שלך
זה כל כך יפה….
(אה, הורגת במובן החיובי, ברור)
אהבתיאהבתי
:)))))
חובה פוסטר בגודל 1X1 …..
מתה על התמונה הזאת :))
אהבתיאהבתי
65 70 שנה איזה יופי לתפארת אפילו ניחוח יש
אהבתיאהבתי