.
.
בבוקר, אחרי לילה מלא בצחקוקים ולחישות עם שתי חברות חדשות, אחרי פרנץ טוסט ומלון לארוחת
בוקר, התלבטויות מה-ללבוש-לכאילו-צילומים הורדתי את שלושתן בעבודה-של-אבא וחזרתי הבייתה.
קפה שני ביד עזר לי להעיז להכנס לחדר שלה.
שלושה מזרונים על הרצפה, מגבות לחות, הרבה יותר בגדים על הרצפה, שידה, מיטה מכפי שזכרתי
מהלילה – כשעמדתי במלבן החצי מואר ששרטטה דלת החדר החשוך מבעבע מנעורים ועייפות המנסים
בכל הכוח לא להכנע לה, לעייפות – ה-לו כבר מאוחר, באמת, אמרתי, כמעט-לא-מאמינה שאני האמא
המרעידה רגעים מופלאים שכאלה, ולא זו המכוסה בסדין כותנה קריר, מצוייר שפריות, מוגנת, לוחשת,
אולי, סודות הכרחיים בחושך.
ועכשיו, בבוקר, האמא שאני פסעה באומץ לב ונחישות לחדר, מתוך החלטה פנימית מדוייקת שחופש,
ובאלאגן, ומותר לה ככה לנשום חופשי, כמעט ללא מטלות וסדר. אמרנו חופש.
מערמת בגדים בערימה על מיטתה וממיינת. נקי, לביש. לכביסה. נקי. נקי. נקי. לביש.
מקפלת ערימת גופיות. נקיות, בטח נקיות, הוצאו מהמגירה למטרת האם ללבוש את זאת? לא. פוףףף,
נזרקה על המיטה. אני מקלפת ערימה נאה, ניגשת לשידה, פותחת מגירה די-מבולגנת-סמכו-עלי,
מושיטה יד לפנות מקום לדחויות של היום ורואה בזווית העין את זה
.
כמו בסרטים שלחתי יד והרחתי. בחיי.
הריח של הבית שלנו, הריח שלי, ושלה – הטבוע בי עדיין, למרות שלפעמים היא עומדת לידי ומריחה
פתאום כמו אדם זר או מבוגר ואני נבהלת לרגע – ארוג בסיבי המאה אחוז כותנה הצבעוניים האלה.
אי אפשר לטעות.
– מה זה?
– אבטיא
– נ כ ו ן
.
.
.
.
.
.
.
– ומה זה?
– דודבן
– נ כ ו ן מאד ילדה חכמה של אמא
.
.
.
.
.
.
.
.
אני זוכרת איפה קניתי אותו, את בגד הגוף הצבעוני, המצוייר, האביבי,הראשון שלה.
לא ידעתי שאני זוכרת, אבל אני זוכרת. הוא ארוג ועטוף בכל כך הרבה זכרונות.
די אין איי ענוג ומזוקק ומורכב מרגעי פלא, פליאה על כמה אפשר מי היה מאמין
ואין סוף שמחה. אם אפתח עכשיו את אלבום התמונות ההוא, החופן קיץ ראשון,
משפחה ראשונה וחיים, הוא יככב באין ספור צילומים. הוא היה פשוט, כייפי,
שמיש. עליז. כביס. משעשע ומתאים לילדה ההיא, לאופיה ולחייה.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
ואז
המשכתי
לקפל
ולקפל
ולקפל,
גופיה
ועוד
אחת
ועוד
אחת
ועוד,
ואז
קפלתי
עוד
משהו,
וזה
מה
שקרה
.
עשור ועוד שנתים בין הראשון שנקנה אז, והאחרון – לבינתים, בטח שלבינתיים – שנקנה לפני כחודש.
מי צריך מילים :)
.
תקריב 
תגובות
מקסים מקסים
געגוע שכזה :)
אהבתיאהבתי
לא התאפקתי וקראתי את המילים הראשונות, המופיעות בתוך הודעת המייל המבשרת על פוסט חדש שלך.
הלב מיד מנתר. את כותבת:
"אבטיח דובדבן וכל היתר – – – בבוקר, אחרי לילה מלא בצחקוקים ולחישות עם שתי חברות חדשות, אחרי פרנץ טוסט ומלון לארוחת בוקר…"
ובין הלחיצה על enter ועד שהפוסט נפתח במלואו הדימיון שלי כבר רץ בצפייה לתצלומים של איה וחברותיה משתוללות ומרוחות בעסיס קיץ.
ואז את מפתיעה באימג' שהוא לא זה שדמיינתי והוא כלכך מדוייק ורגיש ו… נו, באמת אפשר כמעט להריח.
איזה כיף.
תודה וחלומות פז :)
אהבתיאהבתי
לפעמים, איך שאת עוצרת על השתי וערב של הבד.
זה מרגיש לי כמו בבית, המילים והריחות אחרים
אבל התיאור…אני נשענת עליו.
והצילומים שלך הם כל כך מקרוב, אין בהם אף ולא יד ולא רגל
ובכל זאת כל כך קרובים.
(חתמת יפה, מי צריך מילים)
אהבתיאהבתי
גם מקסים וגם כמה פעמים מפתיע. גם אני לא ציפיתי לאבטיח והדובדבן הזה. וגם לא לכך שיש הבדל כה זעיר ולא הגיוני בין מידת בגד התינוקת למידת הנערה הבוגרת.
אהבתיאהבתי
הי חלי,
מקסים כהרגלך
מה שנקרא – רגעים קטנים של חסד.
תודה
אהבתיאהבתי
ישלי רק בנים. זה לא בארון זה בכביסה. כלכך שונה
אהבתיאהבתי
התענגתי כל הדרך למטה, ואז הופתעתי, כמו שרון, איך האטריה הגבוהה הזו לובשת משהו שהוא לא כל כך יותר גדול ממה שלבשה התינוקת.
קסם של טקסט.
אהבתיאהבתי
מדהים!
אהבתיאהבתי
מה זאת אומרת מי צריך מילים? אנחנו, את המילים הנהדרות שלך :)
אהבתיאהבתי
יאללה רחל- ספר…!!!
אהבתיאהבתי
פשוט נפלא. אני כאן בגולה הדוויה (בקרוב הפוסט…) ונהנית עד בלי סוף מהפוסטים שלך. ככה זה לילות של ג'ט לג, ואני מתמוגגת ממך.
קבלי חיבוק. אמיתי.
אהבתיאהבתי
כל כך כל כך חמוד!!
בימים אלה, לקראת חגיגת בר המצווה לבני, בעת ליקוט תמונות וקטעי וידאו כדי להכין סרט, אני כל כך מתגעגעת לימי התינוקות שלו, מתגעגעת עד כאב, למרות ואולי בגלל שהוא מדהים גם עכשיו בגיל 13
אהבתיאהבתי
חלי. מקסים.
אהבתיאהבתי