אני לא מוותרת עליה, ועליו, כותבת נעה. ישראל אחרת.

.

.

זה המכתב קבלתי היום.

כתבה אותו נעה, בת של חבר של בן דוד.

צלצלתי ודברתי איתה. צעירה, אינטליגנטית, מעורבת בכל עומק נפשה בסיפורי חיים של בני אדם.

לא מספרים,לא עובדים זרים, לא כותרות. בני אדם. ילד בן שש שנולד כאן ואמור להתחיל ללכת לבית

הספר בעוד חודש.

סיפור של משפחה אחת, אם חד הורית וילד בן שש ואלף שקל עושים את ההבדל. לבכות או לצרוח.

.

המכתב של נועה

לכל מכריי שלום
אתם יודעים שאינני נוהגת לעשות זאת, אבל יש פעם ראשונה לכל דבר, וזו הפעם שבחרתי בה.
כפי שאתם ודאי יודעים, אני מעורבת במאבק למען מהגרי העבודה כבר שנים רבות, ובמיוחד בשנה האחרונה-
במאבק למען אזרוח הילדים.
ישנה הצלחה, חלקית לפחות, ומשפחות רבות יקבלו מעמד בקרוב.
אני מניחה כי חלקכם יודעים יותר וחלקכם פחות,
אולם הדבר המשמעותי בעיני הוא לאו דווקא אי-הגירוש של חבריי, אלא העובדה שאנשים שאני מכירה
שנים רבות, אנשים יקרים לי מאוד אשר חלקם חולים וזקוקים לטיפולים יקרים-
יקבלו תושבות אשר תאפשר להם גם גישה לביטוח בריאות כללי.
לצערי הרב, חלק מן האנשים אשר עומדים בקריטריונים, נתקעים בשלב הבירוקרטי. למה הכוונה?
זוהי בעצם מהות הפניה.
אשה טובה ומדהימה, אשר אני מכירה שנים רבות, זכאית ע"פ הקריטריונים להכלל בהסדר.
הבן המתוק שלה בן ה 6 עולה לכיתה א', הוא נולד בישראל ומדבר עברית (לא סותם את הפה למעשה).
אולם אותה אשה מגיעה ממדינה באפריקה בה חייבים להגיע למדינה עצמה בכדי להוציא דרכון.
כאן טמון המלכוד-
ברגע שאותה אשה תעזוב את הארץ היא תאבד את זכאותה למעמד.
אולם ללא הדרכון שלה ושל בנה,לא תוכל להגיש בקשה למעמד
אחותה של אותה אשה הגיעה לנציגות במדינת המוצא ונאמר לה כי אם תשלם 300$ תקבל את הדרכון
תוך שבוע – עצוב, אך כך זה עובד במדינות רבות באפריקה.
לשמחתי ידידתי הסכימה להחשף,
ולכן אני מצרפת כאן כתבה שנעשתה עליה לפני מספר שבועות, בכדי שתכירו את הפנים שמאחורי המייל:
אין לכם מושג כמה פעמים כבר עמדתי לנסח מיילים בסגנון זה במהלך עבודתי במרפאה של רופאים לזכויות אדם:
אשה חולת סרטן שצריכה "רק" 10,000 ש"ח בכדי להציל את חייה,
ילד בן 4 שצריך רק 2,000 שקלים לניתוח.
ותמיד אמרתי לעצמי שמאוד חשוב למתוח גבולות ברורים, וכדי להצליח לעשות את העבודה כמו שצריך,
חייבים קצת להתנתק ואי אפשר להציל את כל העולם.
אבל אחרי 8 שנים של עבודה עם הקהילה הזו,
אני יודעת כמה צר ונדיר חלון ההזדמנויות שנפתח בפני קבוצה קטנה של אנשים, לקבל מעמד,
לנסות לצאת ממעגל העוני, ולחיות חיים של כבוד בישראל.
מרילין, אם תקבל את הטיפול הרפואי המתאים, ולא רק את הנדבה שהיא מקבלת כיום מרופאים
מתנדבים, אם תקבל סיוע הוגן בהיותה אם חד הורית, ובנה יוכל לקבל סיוע בלימודים שהיא לא
תוכל לתת לו – לא תצטרך שנגייס שוב כסף עבורה.
אני לא מוותרת עליה ועליו, לא כשהגענו קרוב כ"כ.
לכן אני פונה אליכם, בבקשה לקבלת תרומה לפספורט עבור אשה זו.
פספורט שהוא כרטיס הכניסה שלה לחברה הישראלית,
בה היא ובנה יקבלו סוף סוף את היחס המגיע להם כאזרחים שווים.
כרגע אין לי קבלות להציג תמורת התרומה,
אולם אני מבטיחה כי אם זה מה שיעמוד ביניכם לבין הסיוע- אסדר גם זאת דרך אחת העמותות שאני  בקשר איתן.
אני מבקשת שתעבירו את המייל בין מכריכם.
300$ הם סכום פעוט עבור רבים מאתנו, ומשמעותם חיים שלמים עבורה.
בתודה מראש
ובתקווה רבה
נועה
noaka84@gmail.com
.
ומי שרוצה מספרטלפון שיפנה אלי במייל. ח ל י
.
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • Idan Bchor  ביום 29 ביולי 2010 בשעה 12:57

    חלי,

    כמו תמיד, הבלוג שלך מרתק, והפעם גם עשוי להועיל. יפה שכך.

    פרטי חשבון בנק ו/או כתובת למשלוח המחאות – יסייעו להפוך את הכוונות הטובות לתוצאות פרקטיות.

    בהצלחה.

    אהבתי

  • ערן אראו  ביום 29 ביולי 2010 בשעה 13:27

    אני כותב את הדברים דוקא מתוך הערכה גדולה לעבודה של נועה וחבריה ומעלה פה שאלה שכן צריכה להשאל- מה הגבול בו נגיד לעצמנו שאיננו מסוגלים לעזור לאנשים אלו?
    אני רופא בבית החולים ויכול לספר על רבים מאזרחינו- שכנינו וילדינו שנזקקים לתרופות, טיפולים ועזרה ואינם מקבלים זאת בגלל חוסר שלנו כחברה לתת….האם ביכולתנו באמת להמשיך ולהשקיע בדברים "סקסיים" ותקשורתיים כמו ילדי הפליטים ולשכוח את עצמנו?

    אהבתי

  • galithatan  ביום 29 ביולי 2010 בשעה 14:55

    מצטרפת לתגובתו של ערן.

    ומהצד אני חושבת, שהמדינה יכולה להקים קרן סיוע לזרים הנמצאים בה, ולקבל תמיכה מהאו"ם ומארגוני סיוע אחרים בעולם. קצת הומניות עם תקציב קבוע.

    אהבתי

  • chellig  ביום 29 ביולי 2010 בשעה 14:59

    עידן- יש מייל של נעה ומי שרוצה טלפון, מומן לבקש ממנה או ממני.
    אי אשר לתת מספר חשבון בנק, צריך עמותה או משהו כזה.

    ערן, אני לא משוכנעת שאחד בא על חשבון השני…מי שיש לו לב, ליבו יוצא למי שנתון במצוקה וילד הוא ילד הוא ילד. אין שלהם ושלנו, ואבוי אם נגיע לרגע הזה….ראה דוגמית קטנטנה אצל ילדי ש'ס וילדי האשכנזים + שלנו ושלהם. נורא

    אהבתי

  • מיקי  ביום 30 ביולי 2010 בשעה 17:34

    זה נראה לי כמו האמאמא של העוקצים הניגריים. יש לי תחושה חזקה שמישהו מפיל אותך בפח.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: