תקריב

.

אני מתבוננת בצילום הזה כבר חודשים ארוכים.

שוקלת לסרוק אותו ולהגדיל לגודל אמיתי. מטר על שמונים או משהו.

יש בו משהו מקפיא זמן, תקופה, אופנה ואותנו,

ואני  לא מצליחה, גם לא רוצה כמובן, להרפות.

היום נתקלתי, שוב, בבלוג אופנה כל כל מיוחד ומקסים.

יש בו טוויסט יחודי וזכרון קולקטיבי כל כך רחב שמאפשר לי  לנסות להביט בו

במבט נקי, לנסות לפרק אותו לגורמי  זמן, משפחה, אופנה ובכלל.

הנה אנחנו, ארבעתנו במלוא תפארתנו.

.

השנה: כנראה 69'. הסנדלים הלבנים שלי מסגירים את הזמן. הם נקנו ביום האחרון של

הלימודים בבית הספר היסודי ברמת החיל, ובגללם זרקו אותי, ואת זה קשה לשכוח

מחוד דפנה ב"מחנות העולים" סניף השכונה.

שנתיים לאחר המלחמה הכובשת. המיתון שהגיע בעקבותיה נתן אותותיו גם בחיים שלנו.

התוצרת של בתי חרושת לטכסטיל לא הייתה בעדיפות ראשונה אצל אזרחי המדינה. אח

שלי היה חייל, אבא במילואים חודשים ארוכים, החתול שלנו חזר הבייתה אחרי חצי שנה

העלמות וצער גדול, ולי, אמא הסכימה סוף סוף לקנות חזיה. וגם הצפרדעים באו, יו נואו.

הארוע: ארוע משפחתי כמובן. כזה שאמא תפרה לנו ולה שמלות חדשות לכבודו.

צלם: אבא שלי כמובן

הנוכחות בצילום: סבתא שלי. היפה, הזקופה, החזקה בנשים. עקשנית ודעתנית כמו לא

נולדה בתחילת האלף הקודם. פמיניסטית מבלי דעת. תספורתה הרגילה והנוחה. שיבה

קלה בשערה וליפסטיק – בטח ליפסטיק אלא מה, שפתון? ליפטיק אדום בשפתיה.

אני תוהה האם השרוולים השקופים המכסים את זרועותיה נתפרו כדי לא לחשוף זרועות,

בכל זאת בת שישים וקצת, או שזו שמלה קצת פחות קייצית. השמלה עוברת את אורך

הברכיים והגיעה איתה כנראה מאר'הב כששבה מגלות ממושכת כשנתיים לפני הצילום

יחד עם התיק הלבן שבידה, מעיל פרווה ושאר דברים שהריחו חו'ל.

אמא שלי: יפה, תמה וחייכנית. בתחילת שנות הארבעים שלה. רואים שהייתה במספרה.

רולים. ניפוח קל במספרה השכונתית, וספריי. סיבוב נוסף לפני שעוזבים את הבית. אמא

אוהבת בגדים. מאהבתה לבגדים למדה לתפור. באיזו שנה פתחה בוטיק –  ב ו ט י ק –

ברחוב אשתורי הפרחי, אני מנסה להזכר – בנסיון לחבר בין אהבתה, מקצועה וכל היתר.

עגילי הפנינה התלויים שלה….אני חייבת לחפש אותם בשישי הבא, ואת העדי על צווארה

אני מכירה גם מחיטוטים בארון שלה. את השמלה תפרה בעצמה, והיא נוגעת בקו הברך,

ממש נוגעת והצוארון חתוך בחתך קלאסי שמחזיק מעמד עד היום בכל קולקציה ראויה.

הנעלים שלה תואמות כ מ ו ב ן את התיק שאני לא מעוניינת לפרט מה הייתי מוכנה

לעשות כדי שיהיה שלי היום, והיא לא מאופרת. ליפסטיק, רק ליפסטיק, ורדרד וזהו.

הקטנה: שקטה מבחוץ וסוערת מפנים הייתה כל כך רזה שיום אחד אני אגלה לעולם את

הכינוי שקיבלה בגלל דקותה, היא גם מעולם לא עשתה עניין מבגדים, עד היום. היה איזה

עשור שהעובדה שאחותה הגדולה הייתה דוגמניה מצליחה והביאה הבייתה ערימות

בגדים מצא חן בעיניה, וגם גרם למריבות לא פשוטות של תחזירי-מיד-מה-שנתתי-לך-

אבל-נתת-לי-לא-אכפת-לי וכדומה. השער שלה קצוץ. לקח לה הרבה שנים ללמוד

להשתלט על החלק הכי מרדני  בה. והדרך הייתה פשוטה: שלא יהיה הרבה ממנו,

אולי נצליח להשתלט עליו. היא לובשת שמלה שאין בה מהצבע השולט של היום,

הטורקיז שכבש כל חלקה טובה אצל אמא שלי משום מה, וגם את השמלה שלה

אמא תפרה. היא בת …אולי אחת עשרה ולכן, אני משערת, ננעלה בנעלים וגרביים

-ילדה-טובה עד הברך ממחלקת הילדות-עדיין-לא-נערות, ועדיין לא עונדת את השרשרת

שסבתא נתנה לכולנו, כל אחת בתורה לבת מצווה, מסורת שאמא שלי המשיכה.

ואני: אין לי מושג מי הנערונת הגבוהה הזו שמביטה במצלמה במבט לא מוכר ומורגש לי.

אני  מזהה את עצמי כדמות בצילום, כמובן, אבל בתחושה….. הנערונת ההיא, בדיוק בת

גילה של השרך הגדל בביתי, זרה לי. אני מביטה בפניה מתוך רצון עז לגלות בה את

סימני האני ונשארת מרוחקת ובו בזמן מרותקת אל תווי הפנים שלה.

והשמלה שאמא תפרה לי ובטח התווכחנו על האורך שלה, קצר. קצר מדי. ככה הולכים.

מי? כולם. מי אלה כולם? אוף אמא, והסנדלים, הסנדלים שכל כך שמחתי איתם וגרמו לי

כל כך הרבה עוגמת נפש כי סילקו אותי מהתנועה בגללם, סלונית על עקבים שכמותי,

והשער שלא נראה כאן בהיר כמו שהיה במציאות אין לי מושג למה, ואמא שלא מבינה

למה אני מסתירה את הפנים ומכסה את העינים עם השער הזה, מה-זה-השער-הזה-על-

הצד-ככה-אי-אפשר-לראות-כלום-את-תקלקלי-לך-את-הראיה, והתיק הלבן של אמא

שהרשתה לי להשתמש בו שיתאים לסנדלים כי לילדות בנות ארבע עשרה אין תיקיערב.

והברך, והיד, מונחות כאילו הגוף יודע מעצמו איך לעמוד גם שנתיים לפני שזה מתחיל.

ואולי בעצם גם המבט, לכי דעי.

.

אני מביטה בצילום וחושבת שכל מי שיביט בו יראה שאנחנו משפחה.

אין בכלל ספק שיש ביננו דמיון, דמיון ברבדים שונים,

שאפשר לראות, ובטח להרגיש גם בימים אחרים, גם לאורך השנים,

ואהבה. כמה אהבה.

.