תקריב

.

.

של מי החדר הזה? החלל שמתהווים בו דברים רבים כל כך, חשובים, פרטיים.

של מי החדר המושכר לי על בעליו לשעה בשבוע,

שלה? שלי? שלנו?

של כל האנשים היושבים ופורטים בו את חייהם לסיבי מילים ומשמעויות שרק הם, ואולי, אם מזלם שפר

עליהם, גם היא מבינה? את מכאובי ומתווי העבר החוצבים עדיין סימנים בעכשיוו, את הנסיון, התיקונים,

העוולות, כאבי הנפש, הזכרון, המחילות הדוחקות כדי לחיות, הסליחות שחייבים לשמוע – ועדיין לא –

כדי לנשום את החיים שיש, על כל משקלם. את ההבנות, יסורי המצפון, חרטות, פניות מוטעות, בחירות

שהיו והפכו לחייך. את משפחתך, אהבותיך, שנאותיך, את עצמך.

שנים חיפשת, ועכשיו את מחפשת שוב. כמו נישואים אחרים. אהבה אחרת, חדשה.

של מי החדר הזה שיש בו מהטוב ומהרע שבך ובחייך.

שלוקח עליו את הקל וגם את הבלתי נסבל.

עוטף ומרגיע לרגעים מדודים, מאפשר לך להיות ולשוב לחייך שבחוץ.

רצפת בטון חרוטה  ומצולקת. מסומנת  בכל מה שקורה כאן. זוכרת הכל בסימניה.

של מי החדר הזה?

.

.

.

.

.

.

.

.

.

אבל פעם בשבוע, לשעה, הוא שלי, ושלה, וטוב שכך.

.