.
.
אני אוהבת מחסנים. יש לי אחד כזה משלי. עמוס ומאובק ומוזנח שכבר ממש מרתיע להגיע אליו.
בשבת היה מבצע מחסן. זרקתי ספרי חשבונות של מי שהבית הזה היה גם שלו. זרקתי עגלת
תינוק.
תינוקת,
שכמעט נעצרה נשמתי כשראיתי אותה מונחת שם עדיין. זרקתי פוסטרים שמי מבין איך היו
שלנו פעם, ותנור ישן, ומאוורר, וכריות מעופשות, ומתנות חתונה שנזרקו לשם ולא לפח
מטעמי חוסר נעימות ונשכחו שם, ושקיות עם כבלים חשמלים ובננות
או-איך-שלא-קוראים-לדברים-
האלה ואיפה הקורקינט החשמלי?
וכל מיני חפצים ודברים חסרי משמעות שלכי תביני למה טרחת.
ואז מצאתי ארגז קרטון סגור
מלא ניירות וקלסרים.
כבר היה חם ולוהט, והייתי עייפה וקצרת רוח ומה לא.
פתחתי, דפדפתי, חייכתי והעפתי לפח.
המחסן טואטא, נשטף ומחכה לזכרונות שיתגבבו בו עד לסערת הנקיון הבאה.
אבל הבוקר, ראיתי שמשאית הזבל לא רוקנה את הפח,
רק את ערימת הג'אנק העצומה שהייתה
לידו. זה היה מוזר. זה לא קרה מעולם.
הכלבה רחרחה ומצאה משהו ליד השער, ואני עמדתי לידה
מעט חסרת סבלנות, מחכה שתגמור לרחרח
ורק מתוך סקרנות סתמית, נשבעת, הרמתי את מכסה הפח
לראות מה כבר זרקתי אתמול, ומסתבר ש…
.
.
.
.
טוב, התחרטתי כמו שאפשר להבין. תסריטים מודפסים במכונת כתיבה ומשוכפלים של הלהקה, דיזינגוף 99, הפחדנים והשגריר. קולשיטים, דפי עבודה, הסברים, אישורי כניסה למחנות צהל, תחקירים ופתקאות. הכל ארוז אבל כנראה עוד לא הגיע הזמן להזרק…….
.
תקריב 
תגובות
איזה מזל שמצאת את זה לפני שבא איש הזבל.זה נכס,כמו תמונות ,כמו תכשיטשעובר במשפחה מדורי דורות,אבל אני טיפוס נוסטלגי אז אולי זו רק אני.
אהבתיאהבתי
אוצר. איזה מזל שלא זרקת.
אהבתיאהבתי
52 שנים כאלה ארוזים בקונטיינר…כמו שאמר לי א.הבר שנתקלנו זה בזה: אל תזרוק שום פתק – גם אם זה נראה לך חסר משמעות. אתה לא תמיד יכול לדעת מה עומד מאחוריו? מה זה אומר?
אני עם הערימות הללו לא מצליח להתמודד…יש שם עולם ומלואו
חלי – אלה מסוג הדברים שלא!!! זורקים…זה מהפעמים, שטוב שהעירייה לא עשתה את עבודתה כראוי
:-))
אהבתיאהבתי
אוצר המילים שחזור תקופה זה באמת אוצר
לחרופ
לתפוס קריזה
לדסקס
על בטוח
בלבולציה
ענק
אהבתיאהבתי
מעולה! בכל זאת מדובר בחלק מההיסטוריה של הקולנוע הישראלי, יום יבוא וזה ירגש גם את דור ההמשך. מזל שהאוטו זבל פספס :)
אהבתיאהבתי
אני מניחה שלסינמטק הישראלי יש איזה ארכיון שישמח לקלוט את האוצר. הגיע הזמן להעביר אל נחלת הכלל.
אהבתיאהבתי
באמת יד הגורל נגעה כאן חלי…
אהבתיאהבתי
אדיר! מרגש נורא. גם אני לא זורקת כלום. בצורה מביכה ועוד אוספת זבל של אחרים (אני אפילו נאלצת לפעמים להבריח חומרים הביתה בהסתר!).
אגב, בדיוק היום ראיתי ביס דוקו סרט מבעית שנקרא "הגן של אמא". מסופר שם על אמא שבאמת לא זורקת כלום (עד שבעצם הילדים שלה שבאים לבקר אותה מגלים שאפשר להיכנס רק מהחלון לבית, ואין מילימטר של רצפה). זה הצד הקיצוני של הנטייה לאיסוף יתר. או אגרנות, בשם המקצועי. בדיוק חשבתי על זה, שבעצם המקור של ההפרעה הזו הוא כל כך חינני ומבשר הפתעות.
אהבתיאהבתי
אוי, נס!
מרגש לראות את זה, גם אם בפעם הראשונה. חתיכת דיאנאיי של דור שלם, הספר הזה. אולי כבר כמה דורות.
אהבתיאהבתי
זה קורה בקריזה של לנקות, לאוורר, שזורקים וזורקים ואח"כ פתאום זה חסר. ואז זה חסר בעוצמות של גודל הגעגוע.ולא מפסיקים לחשוב על זה שזרקנו.
אני אספנית כפייתית, קשה לי להיפרד וכמובן, יש מחסן.
אהבתיאהבתי
לרוני, ידעתי שתגיבי
לפני מלאנתלפים שנה ראיתי את זה אצלכם בבית, ואני עוד זוכרת את ההערות שלך
חזרתי הביתה וסיפרתי לאימא איזה סרט ענק (!) ראיתי בוידאו אצל תומר, והיא חזרה על קטעים שהצחיקו אותה והחלה לצהול…
אהבתיאהבתי
איזה מזל שהתחרטת! איזה מזל שלא אספו את הזבל!
אוי אוי זה פוסט חזק לכל כך הרבה ישראלים :)
וחוץ מזה, אני שונאת לזרוק דברים לפח. אבל יודעת שחייבים.
אהבתיאהבתי
האחים של גלבפיש יכולים לצטט לך את כל התסריט שם מתוך שינה. זה מקסים. באמת יופי שלא זרקת.
אהבתיאהבתי
אמת או חובה!!! הו אלוהים איזה יופי. איזה מזל. איזה כיף. טוב שנשמר וטוב שהראית. תודה.
אהבתיאהבתי
טרקבאקים
[…] הזמרים והשחקנים המופלאים ששרו אותם במשך חודשי חזרות ולילות הקלטה […]
אהבתיאהבתי