האגו הרוצה מיתולוגיה

.

.

יושבת עם אקס שלי. אקס גדול. אחד משלושת המיתולוגים של חיי אם מתעקשים על מיצוב.

ככה אני. אוהבת באהבות ארוכות. תמיד.

עכשיו אני בתקופה מפנת מקום. אני עושה סדר.

עושה שלום עם האחד, באה חשבון עם האחר, מפסיקה לתחזק יחסים חד צדדים – טוב, כמעט חד

צדדיים, בעיקר חד צדדיים – גם עם חברות – רוצה? תבואי, תעשי, תגידי –  אומרת את מה שיש לי

להגיד, לא מפחדת מכלום. במישור הזה, אין-צורך-להגזים ברמת האומץ הכללי שלי.

וישבנו אחרי הרבה זמן שלא.

אנחנו כבר לא, שנים רבות מאד מאד.

ודברנו. גם עלינו, גם על פעם, על מה היה ולמה ואיך היה או לא היה אפשר, והצחקתי אותו, בטח

הצחקתי. תמיד. והוא אותי קצת פחות משהיינו, אבל גם. וחשבתי איך פעם הכרתי את הריח שלו כל כך,

כאילו היה הריח של עצמי, וכמה כשהוא היה מתעורר, אז. מזמן. הוא נראה ילד קטן, בלי קשר לגיל

ואם זה עדיין ככה בבקרים. תהיתי, לא רציתי לראות. ומה הוא חושב, ככה מקרוב שהגיל עושה בי.

וראיתי אותו מביט בי, מקשיב לי. את העינים שלו מקשיבות למילים ולמחשבות ולהרגשות ורגשות

שלי וידעתי שאין אדם בעולם שמקשיב לי ככה,  שהוא מקשיב לו ככה, וחייכתי בלב.

תמיד ידעתי שזה ככה, שזה יהיה ככה לתמיד ביננו,

בלי קשר לזמן ולשנים ולאהבות חדשות ששטפו וישטפו את חיינו במתינות או בסערה.

איש איש ודרכו.

והמקום בתוכי שרצה לשמור את היחוד שלו – של המקום הזה – שלי, אצל הגבר הזה נרגע.

האגו שרוצה לדעת שגם אם כבר לא, אז יש מקום יחודי שתמיד יהיה ספציפי ושלך.

בלי קשר למספר הנשים והאהבות שנכנסו ויצאו מחייו, מליבו בשנים הרבות שעברו,

בלי קשר לגברים ואהבות בחיי, בשנים שעברו.

לא להיות עוד רומן. עוד אהבה.

להיות הרומן. האהבה.

האגו שרוצה להיות מיתולוגי. מחפש את המיתולוגיה של עצמו.

וישבתי שם והסתכלתי על הגבר הזה שהיה והיינו, וחשבתי שאני יודעת,

תפסיק גערתי באגו הזה תפסיק להיות חמדן יחודיות, תרגיע, תתבגר, מספיק.

ואז בדיוק כשאמרתי לעצמי שבלב זה מספיק, הוא אמר,

שלמרות,

ואולי בגלל,

השנים הרבות,

והנשים הרבות,

והחיים,

והגיל,

וההבנה,

ובכלל,

לעולם אני אהיה אהבתו הגדולה.

החריץ הגדול בליבו, הדוכן הגבוה באולימפידת האהבות שלו.

והאגו הרעב תמידית, המפלצתי שלי, המגלומן, לקק את שפתיו ואמר לעצמו, יאמי, טעים.

ואני, שהייתי שבעה לרגע, רגועה עד הפעם הבאה שיתנפץ משהו, חייכתי בתוך האני

ומיד, אני נשבעת שמיד,

נזכרתי שזו לא אני מחייכת בשביעות רצון חתולית, שטנית משהו שכזו, זה האגו הזה שלי,

זה שצריך לשמור בקופסא סגורה – עדיף מרופדת בקטיפה אדומה, בכל זאת, שביר –

וגם, אני מודה, תמיד ידעתי שככה. תמיד.

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורית עריף  On 8 ביוני 2010 at 10:34

    עוד פעם את כותבת מגרוני…
    מפלצת אגו רעבה תמידית לפידבק ואישור, לא משנה כמה מאכילים אותה. והידיעה שזה כך, גם היא לא ממש משנה.

    אהבתי

  • רובן  On 8 ביוני 2010 at 13:03

    נפלא

    אהבתי

  • אני  On 8 ביוני 2010 at 13:10

    את כזאת חכמת לב (-:

    אהבתי

  • whisper  On 8 ביוני 2010 at 13:16

    "לקק את שפתיו ואמר לעצמו, יאמי, טעים"
    כל כך שטני החיוך שהוא חייך מתוך המשפט הזה המלא שביעות רצון, שהנציצות ברקו דרך המסך וסנוורו אותי לרגע
    איזה משפט אלמותי.
    (עכשיו השאלה אם לכתוב את מה שכתבתי בכלל לעניין בהתחשב בעובדה שללא ספק עסקתי כרגע בהאכלת אגו באיצטלת פירגון…)
    אבל זה יפה, ועונה לי על שאלה שעלתה בי אחרי אתמול, לגבי הלב הפגוע, והנה בלי לדעת ששאלתי, ותהיתי, כיצד מתרחשים התהליכים האלה, סיפרת לי כאן שבעצם, באיזשהו שלב בחיים, הפגיעות של הלב מחלימות, ומה שנשאר זה רק אגו עקשן משהו. מה שאומר, שהלב צריך את הזמן שלו – לא?

    אהבתי

  • רוני  On 8 ביוני 2010 at 13:19

    המיתולוגיה כל כך חסרת משמעות, ואיך אי אפשר בלעדיה. מאוד יפה, האבחנה הדקיקה הזו שלך את עצמך, את הרגע. ובכל זאת נראה שהיה כיף.

    אהבתי

  • לירון  On 8 ביוני 2010 at 14:17

    איזו מילים. ממש שירת הלב שלי.. בדיוק חושבת איך אני שולחת את הפוסט הזה למיתולוג שלי. שעדיין זכרונו לח ולא מתייבש. ומידי פעם מבליח אצלי בגוף, בחום הלב, במחוזות האגו הערמומי שעדיין מחפש אחריו. הפלאת לתאר את תחושותיי עם כל הכאב והיופי והחוכמה שבזמן, בפרספקטיבה ובאנשים שמקיפים וחולפים ונוגעים ולא נעלמים. גם אנחנו אצלהם.

    אהבתי

  • שקופה  On 8 ביוני 2010 at 15:10

    כל כך אנושי ומובן.
    ולא פחות מהכנות שבה את מדברת על הרצון/צורך הזה, אני מחבבת את היכולת שלך לראות אותו בחיוך סלחני ולא להבהל ממנו – רק להזכיר לעצמך (כמו שעשית) שזה מין רפלקס, משהו כמעט לא רצוני, ולשים אותו במקום שלו. בלי להתרגש ממנו יותר מדי, כמו שלעתים אנשים עושים מרוב הנסיון לשלוט בחלק הזה בתוכם שרוצה את האישור והתיקוף (ככה אומרים היום ולידציה?). כן. רוצים לדעת שאנחנו מיוחדים בשביל מישהו. זה בבסיס שלנו ממש.
    תודה.

    אהבתי

  • צמח בר  On 8 ביוני 2010 at 15:27

    אוי, אני מכירה את זה…
    כמה אני מכירה את זה…
    בדיוק כמוך עברתי את אותו הדבר לא מזמן, עם איש שהתנצל גם בלי שאמרתי את שכאב אז (והמשיך לכאוב הרבה אחרֵי), ואמר שאני הפיספוס הגדול של חייו.
    ולמרות שכבר לא הייתי צריכה את שאמר, זה נכנס בדיוק למקום שהיה צריך להיכנס, והעלה חיוך על פני האגו שלי- כמו חתול צ'שייר מדושן עונג.

    אהבתי

  • orit  On 8 ביוני 2010 at 16:05

    כבר זמן מה שאני קוראת בעניין את הפוסטים שלך, לעתים קרובות מזדהה, בטח מזדהה, אפילו מאוד (שהרי אני גם אמא, גם עובדת וגם וגם..) ולפעמים לא מזדהה, אף פעם לא מגיבה. והפעם…
    משפט אחד קרע אותי… לגבי האקסים, טוב אקסים, כל אחד עושה בשלו ומרגיש לשלו כרצונו אבל… כל כך הזדהתי עם: "מפסיקה לתחזק יחסים חד צדדים – טוב, כמעט חד צדדיים, בעיקר חד צדדיים – גם עם חברות – רוצה? תבואי, תעשי, תגידי – אומרת את מה שיש לי
    להגיד, לא מפחדת מכלום. במישור הזה, אין-צורך-להגזים ברמת האומץ הכללי שלי
    כל כך הרבה יחסים חד צדדיים או כמעט חד צדדיים בצורה כואבת עם חברות ולי לעומתך אין את האומץ להגיד…

    אהבתי

  • bddaba  On 8 ביוני 2010 at 16:34

    לא יודע הרבה מה לכתוב כאן כתגובה אבל מאוד אהבתי את הפוסט הרגיש והיפה הזה, כנה ומקסים. מישהו או מישהי כתב או כתבה למעלה "חכמת לב". כן. משהו עם חוכמה ומשהו עם לב.

    אהבתי

  • מיכל  On 8 ביוני 2010 at 17:13

    תובנה יפה וכנה [אם כי פרויד היה אומר שהאגו שלך הוא את :) ]
    וזה חוקי, את יודעת..

    אהבתי

  • עורכת  On 8 ביוני 2010 at 19:44

    הכשרון שלך על סף הפריצה הגדולה שלו. זה מגוחך שאת כותבת רק כאן.

    אהבתי

  • איילת  On 8 ביוני 2010 at 20:16

    כמה יפה הגדרת את האגו,את הרעב והכמיהה שלו

    אהבתי

  • tsoof  On 8 ביוני 2010 at 22:21

    יפה. וגם קצת ענית לשאלה ששאלת אותי קודם.

    אהבתי

  • ימימה  On 8 ביוני 2010 at 22:25

    זה כל כך נגע ללבי הפוסט הזה, את לא יכולה לדמיין לך איך פשוט.

    ואני מסכימה עם עורכת. את נהדרת! לגמרי.

    אהבתי

  • עידית פארן  On 9 ביוני 2010 at 17:04

    וואו, איזו אחריות…(וגם כיף לך שידעת)

    אהבתי

  • Anat Casoy-Hatvany  On 12 ביוני 2010 at 10:07

    WOW!
    10X

    אהבתי

  • רותם  On 15 ביוני 2010 at 16:24

    יפה ממש. אנושי ממש.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: