טלטלה

.

.

כואבת לי הכתף. כבר חודשים, ובאמת, באמת כואבת.

אני מוגבלת בתנועות שלי, בתפקוד שלה ברמה מפחידה ממש.

עוד שבועיים, שלושה וכל הבדיקות עם האותיות הלועזיות יתנקזו לשני רופאים מצויינים ויש סיכוי

שיהיה לזה שם, או לפחות פתרון. גידים, עצבים, חוליות ומה שביניהם, זו גיזרת הכאב שלי. גיזרת

התנועות המדוקדקות בגלל פחד מכאב חד וכמובן שנגזרת חוסר השינה הטובה נובעת ממנה גם.

.

אבל בחודשיים שלושה שעברו אני חווה תהליך חזק  יותר מהכאב עצמו, וזה לא מעט trust me .

הדבר המפחיד ב א מ ת שקרה הוא הטלטלה הגדולה שעברתי. כזו הדומה במהותה, ככה אני מנחשת,

זכרון מהעתיד – בתחושותיה, בעוצמתה, למה שחווה ומרגיש מי שהופך ל…. נכה או מוגבל או זקן.

תגובה רגשית חריפה כל כך מול בעיה פיזית מכאיבה, מגבילה ומתעתעת –

כן גב' גולדנברג יתכן שזו התופעה גם אם הבדיקות לא גילו אותה – אבל בודאי לא טרגית, חמורה

מאד או דרמטית טפוטפוטפו.  כולה בעיה אורטופדית/עצבית/חולייתית פתירה לגמרי. כנראה.

אבל הדבר שקרה לי, הבהלה והעצב וחוסר האונים, מול התגלית שהגוף שלי הוא לא לגמרי אני.

הוא סוגשל ישות נפרדת.

הגילוי הזה, המעשי והמכאיב, כמו גם הרגשי והתודעתי הזה, טלטל את עולמי. ממש טלטל.

.

אנחנו מכירים כאב.

כאב ראש יעבור עם אדוויל שניים, גם כאבי מחזור, והשפעת הכי קשה, את יודעת, שבסוף השבוע הזה

כבר תהיה מאחוריך, וצירי לידה בכלל משמחים כל כך שמי זוכר את האמת בכלל.

בחיים שלנו אנחנו מכירים כאבים, את אורכם פחות או יותר – בנורמלי, בפשוט, לא חלילה במחלות

מקוללות וקשות – ויודעים להכיל את הדום שתיקה שהם מפילים עלינו לזמן המוגבל של השליטה

והרודנות שלהם, אחר כך אנחנו חוזרים לקחת שליטה ופיקוד על עצמנו, חיינו, גופינו, ובכלל…

אבל כשפתאום קורה משהו ואין לך בעצם ידיעה ברורה מתי הדבר הזה, אם בכלל, הולך להעלם.

מתי הכאב המטריד הזה, שמונע ממך לישון כראוי, או להתמתח כמו שאת אוהבת, או סתם להושיט

יש להוריד כוס יין ממדף גבוה – כשהידיעה הפשוטה הזו ש"עוד מעט, או קצת יותר, זה יעלם",

כשהידיעה הפשוטה הזו לא קיימת בצמידות לכאב, הטלטלה – לפחות במקרה שלי עצומה.

.

התחושה בשבועות האלה, בעצם כבר חודשים, שאין בידי יכולת אמיתית להחליט מה יקרה עכשיו.

שהגוף שלי, אני, לא נמצאים בשליטה מוחלטת שלי. שאני לא בידים שלי.

שגם אם אגייס את כל כוחי הפיזי, המנטלי, השכלי ואנסה לפתור ע כ ש י ו את הבעיה, אני לא יכולה.

ע כ ש י ו הגוף שלי חזק ממני, בעיקר בחולשתו.

הוא מחליט עלי עכשיו. מכתיב את ימי, לילותי, היכולת שלי לעשות כל מה שאני רוצה.

מה שאני רוצה הוא מה שבדרך כלל אני יכולה –

טוב, אני אדם הגיוני, בדרך כלל אני לא רוצה לשבור שיאי עולם בריצה או בטיפוס על הרים –

והזמן הזה בחיי משקף לי איך מרגישים כשזה אחרת.

כשאי אפשר. באמת אי אפשר. בגלל הגוף.

.

וחשבתי אתמול שיתכן שאנשים המגיעים לזקנתם, אבל ממש זקנתם האמיתית,

ופוגשים את חולשת גופם מתעמתת עם נפשם

מרגישים בהתחלה, לפני ההבנה, וההשלמה ואפילו הקבלה,

חוסר אונים מול חוסר היכולת ועצב וכעס ותסכול גדול –

אני רואה את אבא שלי, אהובי, תכף תשעים, מתכעס ומנסה לא להראות כשנכדו החסון, הגבוה,

בן העשרים ואחת, מנסה לפתוח את השולחן הגדול מהר יותר כדי להקל מעט על סבא,

אני רואה את עיניו מתכווצות ברגש. איך הגוף שלך יכול להפנות לך עורף בערלות לב שכזאת,

לא להקשיב לך באמת, למה שאתה רוצה לעשות ע כ ש י ו, למה שהתשוקות שלך, הנפש, הרצון

דוחפים אותך לרצות והגוף הזה – שלקחת כמובן מאליו, לפעמים פינקת, לפעמים עינית, בדרך כלל

אהבת, הוא בכל זאת אתה –  הופך הגורם המקשה, המערים מכשולים, הבוגד.

.

טלטלה.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

זה ל א פוסט דורש דאגה ותשומת לב, באמת שלא. הכל בסדר. מעצבן וכואב אבל יפתר במהרה. הוא בדיוק על מה שהוא. טלטלה רגשית. לעתיד לבוא. הבזק ממה, שכנראה יהיה, ירגיש פעם. עוד הרבה הרבה, הרבה זמן, אם בכלל..
.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • א.  On 28 במאי 2010 at 23:59

    אין עליך.

    אהבתי

  • עטרה  On 29 במאי 2010 at 01:29

    אוף חלי, מה כתבתי לך לפני איזה חודש? הרפואה המערבית תמצא לך שמות והגדרות ותענה אותך ותוציא מידייך את השליטה בגופך ותעשה אותך נכה וזקנה. תראי כמה זמן את כבר גוררת את זה… תתקשרי כבר לנועם הקוסם, שיחזיר לך את הבריאות ואת השליטה בגופך. הייתי כמעט במצב שלך ואחרי הטיפול הראשון כבר היתה הטבה עצומה והנה אני בריאה לגמרי ולא כואב לי כלום והכתף שלי החלימה לגמרי. בעניין הזה אין על הרפואה הסינית ואין על נועם. ואם את פוחדת שיכאב, בקשי ממנו להיות עדין, הוא איש טוב וקשוב. בחיאת יקירתי, תני לעצמך הזדמנות לשפר את חייך במו ידייך. אם לא איבדת את המספר, תעשי לעצמך טובה. בריאות ואושר

    אהבתי

  • אילנה  On 29 במאי 2010 at 03:14

    הפוסט שלך ביטא היטב את שאני לא הצלחתי לכתוב, בטלטלה שלי.
    הפוסט שלי (ראי לינק מעלה)היה יותר פרקטי.
    היום, חודש אחרי ניתוח, אני יכולה לשתף בסיפוק ואולי לעודד, שאלה הן בעיות הפיכות. אני כבר שכחתי כאב (כפי שהיה) מהו.
    מקווה שבמקרה שלך אפשר לפתור ללא ניתוח, אולי בדרכה של עטרה.
    המלצה אחת באמתחתי: אני סבלתי שנתיים עד טיפול. ממש לא לעניין.
    טפלי, סגרי עניין ושכחי מהמטרד.
    רק בריאות ובהצלחה

    אהבתי

  • אלזה  On 29 במאי 2010 at 08:20

    רחלי צודקות הבנות למעלה נסי כל דבר בגדר האפשרי!!
    אם לא יעזור ,לא נורא, תמיד יש את האפשרות לנתח
    אבל -רק-כפתרון אחרון. היי בריאה

    אהבתי

  • רוני  On 29 במאי 2010 at 08:59

    הייתי אצל סבתא בבית החולים. הייתי אומרת שהיא גוססת, אבל היא כבר גוססת אחת עשרה שנים ובכל פעם מגיעה אל עברי פי קבר ושבה.
    היא אמרה, "בסוף זה נגמר". שתקתי, ואחרי זמן מה היא הוסיפה, "חבל. כל כך חבל."
    התיאור שלך מאוד נגע ללבי וקצת הפחיד אותי. הדיוק שלו. 

    אהבתי

  • galithatan  On 29 במאי 2010 at 12:12

    יפה כתבת, ואני הזדהיתי: היו לי תחושות דומות כשחטפתי את מחלת הנשיקה בצורתה הקשה ביותר, עם *כל* תופעות הלוואי המוכרות ועוד כמה שטרם נרשמו. יש נשמה, יש גוף, והם לא משתפים פעולה.

    מקווה שבעייתך תיפתר במהרה.

    אהבתי

  • קוראת  On 29 במאי 2010 at 12:25

    הצילום הזה רק מדגיש את השבריריות של החיים. כמה יפה את כותבת חלי בכל פעם מחדש אני מרגישה אנושית בבלוג שלך

    אהבתי

  • שקופה  On 29 במאי 2010 at 17:30

    מדוייק ואמיץ כתמיד. תודה.
    זה מוזר. אני מוצאת את עצמי מטולטלת מכיוון אחר לגמרי ממשפטים כמו "הבהלה והעצב וחוסר האונים, מול התגלית שהגוף שלי הוא לא לגמרי אני. הוא סוג של ישות נפרדת."
    מטלטלת אותי התזכורת שכנראה מרבית האנשים בעולם, כמו שאת מתארת, מזהים את גופם (מי פחות, מי יותר) עם עצמם. אוהבים, לא אוהבים, מקיימים איתו מערכת יחסים מורכבת, אבל עושים איזה חיבור אינסטינקטיבי בינו לבין ה"אני"; לא חווים אותו כאיזה כלי זר, לא מובן ומתועב שהנפש שלהם ספונה בתוכו בעל כורחה, מרחפת בתוכו בלי לגעת בקירות.
    מדהים אותי. מדהים אותי ולא ממש נתפס עבורי שיכול להיות, אולי אולי(?) שאצל מרבית האנשים גוף ונפש הם ישות די מחוברת.

    את מדברת על העימות שמביאות השנים עם העובדה שהשניים יכולים להפרד, ואני מוצאת את עצמי מקמטת את המצח וחושבת, וואלה, אני לא רחוקה מאוד מארבעים וטרם מצאתי את היכולת לחבר ביניהם.

    זה מעניין לראות כמה זה שונה מאדם לאדם ולקבל קצת פרספקטיבה, תודה על הנכונות לפתוח צוהר לנושא הזה.

    אהבתי

  • יוסי דר  On 29 במאי 2010 at 17:32

    בריאות, חלי.
    מכל הלב.

    אהבתי

  • אורית עריף  On 29 במאי 2010 at 19:50

    איזה יופי של כתיבה כנה ונוגעת.
    אוהבת גם מאוד את הצילום: קומפוזיציה, צבעוניות ובעיקר את בחירת הדימוי שיחובר לטקסט שלך – כזה שרגיל ויודע לעוף ויחד עם זה כלכך שברירי ובר-חלוף.

    אהבתי

  • גלעד  On 29 במאי 2010 at 21:53

    http://seri-levi.com/2009/12/21/bari/

    רפואה שלמה

    אהבתי

  • ימימה  On 30 במאי 2010 at 10:16

    הרבה בריאות.

    ואחרי שתטפלי בבעיה המקומית (בשיטות שהציעו למעלה או בכל מה שיש לרפואה המערבית להציע) אני ממליצה על יוגה באופן יומיומי. (אמרה זו שהזניחה את התרגול בחודשים האחרונים… :-/)

    ומקורותי מוסרים לי ששיטת אלכסנדר גם עושה פלאים. וגם פלדנקרייז. ובטח יש עוד. הכל אותו עיקרון, רק קצת שונה.

    אהבתי

  • דקלה קידר  On 30 במאי 2010 at 10:40

    עד שלא חווים כאב, לא פתאומי, לא מקומי, אלא כאב מתמשך, אי אפשר להבין עד כמה זה מנהל אותך. אכן דרישת שלום מהעתיד.

    אהבתי

  • אנונימית לעכשיו  On 30 במאי 2010 at 14:52

    מאז הפעם הראשונה שלי, אני סובלת מכאב נוראי במקום הכי אינטימי ונשי. יש לזה שם. אין ממש פתרון. עם הכאב הזה ניהלתי מערכת יחסים, הריתי וילדתי. הוא מלווה אותי תמיד, גם כשאינו נוכח.

    מה שכתבת נוגע לי בנימי הנפש, ומנסח עבורי את מה שלא הצלחתי להפוך למילים.

    "הבהלה והעצב וחוסר האונים, מול התגלית שהגוף שלי הוא לא לגמרי אני."
    "שהגוף שלי, אני, לא נמצאים בשליטה מוחלטת שלי. שאני לא בידים שלי."

    שולחת.

    אהבתי

  • תגל  On 11 ביוני 2010 at 20:01

    אם הגוף שלך הוא לא את – אז מי את?
    אולי הכאב מגיע לעורר משהו בנפש

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: