למה זרקו אותי ומה אני לא

.

יש עלבונות ויש עלבונות.

כשבעירוני ד' לא הסכימו שאני אשאר איתם עוד שנה –  מי שאמר שהעובדה שפעם לא ידעו מה היא

הפרעת קשב גרמה לדורות שלמים לגדול ולהתבגר עם רמות תסכולים וקשיים שהדעת לא סובלת, צדק –

נעלבתי, בטח נעלבתי. מבחינתי נורא השתדלתי ובשטח חוץ מאמא שלי שנלחמה עלי באמת והביאה

אותי לאבחון שקבע כמה בדיוק, במספרים, שווה המוח שלי –  לאף אחד לא היה איכפת כנראה מנערה

צעירה אחת, בלונדינית, חכמה אש ורגישה כאילו היא הסבא של הסביון, והחיים? החיים הם הוריקן.

נעלבתי גם כשקבלתי תפקיד של חיילת גימל בהצגת סוף שנה ח' למרות שהבנתי שזה כנראה קרה בגלל

טראומת ההצגה ההיא בכיתה ה'.

בכלל במקצוע שלי נעלבים כל הזמן, גם אם לא רוצים.

כל אודישן שהתשובה היא לא, כל בקורת שמהללת בקטן ולא בענק, כל טוקבק ועניין.

נעלבתי כששברו לי את הלב. נעלבתי כשהבנתי שאני מבוגרת מדי לתפקיד. כשמישהו צעק לי  ברמזור

בואינה, מה זה הייתי הרוס עליך כשהיית צעירה. כשגבר התייחס אליך, או נגע בך, באופן שהעליב, אבל

רק בשנים שעכשיו אנחנו לומדות שאסור.

כששובינזם או התנשאות או גזענות או דעות קדומות או ערלות לב מוחצים לך את הלב ואת נעלבת.

מין מילה קטנה וחמוצה כל כל. עלבון.

.

עם רוב העלבונות הקטנטנים האלה למדתי לחיות. כמו שכולם לומדים.

חמוץ. צובט. נשאר עוד קצת או נעלם מיד וזהו.

את הגדולים שחרטו וחרצו חריצים אפשר לנצל היטב בפעם/פעמיים בשבוע, חמישים דקות מה-זה-אומר

ו-איך-זה-השפיע-עליך-ומה-למדת-מזה. ועל אלה שלא הלכו לשום מקום אפשר כ מ ו ב ן לכתוב בבלוג :)

.

שלום. לי קוראים רחלי וסילקו אותי מהתנועה.

כן כן.

כיתה ח'. חוג "דפנה" "מחנות עולים" סניף….לא לא סניף…לא זוכרת איך קוראים לזה…..אה נזכרתי,

קן. קראים לזה קן "רמת החי'ל".

כמו דודי אח'שלי הגדול הצטרפתי לתנועה. כמו דורון בן דוד שלי מהבית ממול.

כמו כל הילדים ברחוב, רוב הילדים בכיתה, בשכונה.

חולצה כחולה והיא עולה, והיא עולה על כל העדיים,

חולצה כחולה, והיא עולה ……

חולצה כחולה ושרוך כחול גם – היום הם מובדלים בשבעה כפתורים לבנים, לא בצבע השרוך –

שרוך אדום זה הנוער העובד, שרוך לבן הם שמוצניקים אמא אומרת, השומר הצעיר, ועל החאקים ההם

בכלל לא מדברים. יאק. הצופים. סנובים.

מכיתה ד'. פעמיים בשבוע, פעולה. אש לילה. מסדר.

הליכה עם כ ו ל ם מהרחוב, מכל הגילאיים, השכונה מתכוננת למה שהיום נקראת ככר פקין, בגלל כל

הפועלים הסינים הרובצים בה, מחכים לעבודה בלירה – הסוציאליזם בשיאו כבר אמרנו.

יש מדריך. יש ועדת חוג. יש טיולים. פגישות. פעולות. גאוות יחידה ממשית. זקיפות גו,

והליכה משותפת בחזרה הבייתה. כולם מהשכונה.

חבורות חבורות, ציחקוקים וקינטורים, בנים בנות, וחצי מנה פלאפל ק ב ו ע  בקיוסק של שלמה.

שלמה עם השפם, הפלאפל שהיה הכי, אבל ממש הכי וארטיקים במקרר שאסור לפתוח לבד.

וסוכריות מחליפות צבעים גם.

אז חמש שנים בתנועה.

מחנות. אוהלים. משחות שיניים. פעילויות, שירים, כל מה שתנועה יודעת להיות….

ואז הגיע  הקיץ ועוד רגע, ממש, אנחנו מסיימים כיתה ח' ועולים לתיכון – כן, זה שהזכרתי בהתחלה –

ואני צריכה סנדלים. אלה משנה שעברה קטנים ואמא דוחה ודוחה ואני כבר לחוצה וגם לא ממש מבינה

עניינים שהיום אני כן, על מיתון ובתי חרושת שנסגרים ואחריות הורית, ורוצה כבר את הסנדלים שלי.

אימי הטובה, אחר הצהרים של הצגת סוף שנה, ממש ממש ברגע האחרון נסענו לקנות סנדלים.

לבנים. יפים. מ ו ש ל מ י ם.

את השורות שלי לא בלבלתי הפעם, הצגת סיום כיתה ח' וטכס הפרידה מבית הספר עברו נפלא.

התרגשות מהולה בעצב, סערת העתיד נמהלת בהבנה שמה שהיה כבר לא יהיה,

בדיוק כמו שצריך.

ארבעה מים מאוחר יותר, בפעולה הראשונה אחרי ההצגה הוחלט להעמיד אותי מול ועדת חוג.

הסנדלים שלי היו על עקבים. אני בוגדת בערכי התנועה. אני הופכת סלונית.

דין התנועה, החוג, חברי הטובים בעולם, בני הכיתה שלי, החוג: גירוש.

.

אני לא באמת זוכרת הרבה מהאחר כך.

אבל אני זוכרת עלבון צורב. כל כך נעלבתי. כל כך הרגשתי שלא מגיע לי הנידוי הזה.

אלה היו הסנדלים הכי הכי יפים שהיו לי אי פעם ואני לא סלונית!

ולא יעזור לכם.
.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • הילה  On 24 במאי 2010 at 15:18

    הצטרפתי אלייך רק אתמול בעקבות רשומה שקראתי במקרה.
    וכבר היום הגיעה הרשומה הזאת.
    אני נטולת מילים.
    את כותבת כל כך יפה, כל כך מדויק.
    מחצת לי את הלב. מקסים.
    דרך אגב, מאיפה הרישום היפה?

    אהבתי

  • chellig  On 24 במאי 2010 at 15:27

    הרישום. הסבר כאן – http://wp.me/pSDxG-cxP :)

    אהבתי

  • שמואל  On 24 במאי 2010 at 15:45

    "סבא של הסביון והחיים" מאיפא הבאת את זה… ? —— כתבי ספר.

    אהבתי

  • שאלונדון  On 24 במאי 2010 at 17:36

    כילדה די עלובה ראיתי בך סמל לבטחון אלגנטי וחוזק פנימי אדיר בגלל יופייך(שהיה ונשאר).לא העלתי על דעתי כמה הפנימי של כולם שברירי באותה מידה. גם בהיותנו בוגרות אנחנו רגישות לעלבון ששורף לנו בנשמה.

    אהבתי

  • א.  On 24 במאי 2010 at 17:49

    רק חוזק פנימי אדיר מאפשר כתיבת פוסט כזה. וכשרון ולב כמובן. נפלאה.

    אהבתי

  • מרב  On 24 במאי 2010 at 19:56

    מה שבא לי להגיד זה דיייי אחד ארוך וגדול מתוך הלב :(

    אהבתי

  • galithatan  On 25 במאי 2010 at 00:54

    היו קשוחים שם אצלכם בתנועה. בהחלט מעליב.
    אצלנו היה קצת פחות קשוח, אבל לא בהכרח יותר נעים.

    אהבתי

  • tsoof  On 25 במאי 2010 at 09:50

    איזה זוועות. מזל טוב. אולי תקני לעצמך סנדלים.

    אהבתי

  • שרון  On 25 במאי 2010 at 13:25

    מפתיע. בגלל גובה הסנדלים? וואהו, היו זמנים אחרים אז.
    אני מצטרף לכל התשבחות של כולם כאן בתגובות. רגישות וכתיבה יפה.
    קצת מעציב לקרוא כאן בתגובות את "שאלונדון" כותבת שהיא היתה ילדה די עלובה. מילה קשה. אמירה קשה.

    אהבתי

  • גל קטן  On 25 במאי 2010 at 21:15

    אני לא אשכח את היום שאמרה לי חברה שלהעלב זו בחירה. אני הייתי באמצע שנות ה-20 והיא 40 פלוס מינוס. חשבתי שהיא משוגעת. כשמעליבים נעלבים.וזהו.
    היום כשאני נושקת ל-40 (אמא'לה) אני מבינה. וגם משתדלת ליישם. מדלגת בקלילות על העלבות של בלי כוונה, ועובדת קשה להחליק העלבות של בכוונה. וגאה בעצמי שלרוב מצליחה… אבל, אני חושבת שעלבונות הילדות עדיין חקוקים בי…

    אהבתי

  • nililandau  On 26 במאי 2010 at 08:59

    לא קן, מחנה, קראו לזה מחנה…

    :-)

    בתקופתי כבר היה מותר עקבים – לה שמישהי ניצלה… זה היה מובן לגמרי שהלבוש המתאים הוא שרוואל וסנדלי טבע…

    אוי איך אהבתי את התקופה הזאת, את הערכים, אני זוכרת איך כעסתי וכתבתי בעלון התנועה על חניכים ששמעו ווקמן (זה מה שהיה אז) בטיולים….

    ועוד לא אמרנו כלום על התרמילים שנאלצנו לסחוב, כדי לממש ערכים… מחשבה קצת עקומה, לקבוע חוקים ואז דרכם להביא את הילדים/נערים להאמין בערכים של שיתוף פעולה, הדדיות, שיתופיות ועוד…

    ובכל זאת, אחת התקופות היפות בחיי… (טוב, אמרתי כבר שאני אחרי דור העקבים…)

    את כותבת מקסים חלי, ומשחקת מקסים ב"עד החתונה"

    אהבתי

  • ימימה  On 26 במאי 2010 at 09:40

    כל כך מדהים כתבת. מרגש ומטלטל וקורע לב.

    אהבתי

  • פן  On 26 במאי 2010 at 14:17

    וגם שרנו"אהבתי את יונה אדום הקרקפת.." ..והדרמה בעיצומה כי יש ועדת סמלים מי ומה במצביעים ולמי מגיע? רק הסקר בכיתה ח ריגש יותר,וימי שדה וכתובות אש,פינת חי,והכי שווה מחנות עבודה בקיבוצים,ועוד ןעוד….

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: