דווקא חשבתי שאני רוקדת יפה

.

.

בבלט רקדתי לא רע.

היום אני יודעת שהשיתוק הפנימי שהצלחתי להסתיר כל כך טוב, הנוקשות בתנועה, בשרירי הפנים,

נבעו מבהלת זכרון. לזכור את סדר הצעדים. סיבובים. יד על המותן.

כשהגיעו זמני האבחונים והריטלין – לא כל כך מזמן – הבנתי איך ולמה חייתי והרגשתי כמו שהרגשתי.

בבעתה, מתח פנימי תמידי, בהלה. לזכור. לזכור.

אבל בצילומים בכל זאת רואים ילדה צהובה וחייכנית למחצה מול ההורים והפסנתר.

.

אחכ' עזבתי את הבלט של שרה אורן, ואחרכך עוד יותר, עזבתי –  טוב העזיבו אותי, את התנועה,

את מחנות עולים – על זה בפעם אחרת רק ארמוז שזה כלל זוג סנדלים לבנים עם ע ק ב אלוהים ישמור

בגובה סנטימטר וחצי שסתר את ערכי התנועה – והגעתי לעירוני ד'.

תל אביב, מסיבות, שמינסטים וריקודים סלונים.

המוסיקה דווקא עשתה בי, ועדיין עושה, בליבי ובגופי הערטילאי הרבה קצב, תמיד. מאז ומעולם.

יש היגידו שגם הביטוי הדבנגרית יכול להצמד אלי לפעמים, או לפחות לאופיי.

אבל, לא העזתי.

פחדתי פחד מוות מלהראות מגוחכת. מגושמת. ילדותית. לא יודעת מה לעשות עם הידיים והרגלים

ולמה-כולם-ניראים-כאילו-הם-יודעים-בדיוק-איך-לזוז.

הייתי פרח קיר מבוקש, זה נכון. אבל הבהלה, חוסר הבטחון והעקשנות ניצחו, ונשארתי סרבנית.

הרבה שנים. הרבה "לא תודה" – "לא מתחשק לי" – "אולי אחרכך" – ומה לא…..

רק שלא ירגישו, שלא ידעו ת'אמת.

אני לא יודעת איך רוקדים את הריקודים אלה.

.

אחכ כבר התחלתי להצטלם, וההזמנות לכל מיני מסיבות התחילו להגיע, וגם הבנים, והבחורים,

ואני עדיין מבועתת ממה עושים עם הידים והרגלים ולמה אין ספר הדרכה לתנועות המוזרות

האלה שכולם עושים ואיפה שרה אורן עכשיו כשאני צריכה הוראת ריקוד.

ועדיין עמדתי בסרובי: לא תודה, אחר כך, אני עייפה מדי, שיכורה מדי, פשוט לא.

.

אבל בחיים, כמו בחיים, זה לפעמים קורה בלי שום הכנה מוקדמת, התכוננות או התכוונות,

וזה קרה. אני אפילו לא זוכרת איך, עם מי או איפה, אבל זה קרה ומעין החופש והתנועה התעורר.

פרץ. נולד. גדל. מה שתרצו.

אני רוקדת. בטח רוקדת.

הכל פשוט ושמח ואיך-לא-העזתי-קודם-איזה-בזבוז-וכמה-כיף-עכשיו.

יש מוסיקה שעושה לי את זה ואני רוקדת. שמחה, חופשיה באמת ברוב הפעמים

והגוף שלי יודע ובעיקר מרגיש מה ואיך הוא רוצה לעשות.

שמחה גדולה לרקוד עם מוסיקה שעושה לך את זה.

ותל אביב, וניו יורק, ועולם וארועים ומסיבות גדולות, קטנות, מפוארות, בבתים, בירה, יין,

שמפניה, פה ושם סמים – כלום דרמטי – אהבות, גברים, הרפתקאות, מועדונים, וריקודים.

הכל בסדר במחלקת החיים הטובים,

עד החתונה של יעלי לפני יומיים,

כן, זו של אדוות הפייסבוק.

.

רחבת יער ביערות עין הוד. שולחנות כסאות אורות קטנים וגדולים. אלכוהול. רחבת ריקודים

טובה וגדולה. די ג'י הורסת ואנשים. אני מתקדמת עם זאתי ודניאל – חבר ילדות שלה – לכיוון

רחבת הריקודים בתחילת הערב לראות את השקיעה מהצד ההוא ומה קורה והמוסיקה ממש

מתגנבת לי ללב ולגוף. אנחנו על הרחבה ואני מתחילה לזוז כנראה. לא אני – אני עדיין לעולם

לא אהיה הראשונה להתחיל לרקוד – אבל הגוף העצמאי שלי מתחיל להזיז רגל, מותן, יד ימין,

רגל, ירך, יד שמאל, צוואר, ראש….ככה בעדינות, בלי כוונות לצאת במופע יחיד סוער מול

האורחים והשקיעה ביערות הכרמל.

א מ א  ד י!!!!

זה מה שעצר אותי. אמא די. אל תרקדי. זה מגוחך.

האמת? רק האמת? לגמרי האמת?

אימת האני-רוקדת-מגוחך חזרה ברגע, בשניה. כאילו לא עברו עשורים. ממש עשורים.

והילדה הכי מקובלת בכיתה – שלי – הסתכלה עלי במבט המתנשא שלה והצליחה לשתק אותי

שוב, כאילו לא עברו לא-חשוב-כמה-שנים. אמא די זה מגוחך.

מה מגוחך? אמא רוקדת באופן עקרוני? האמא הזו רוקדת? זה בכלל קשור לאמא?

.

בטח שזה קשור לאמהות באופן כללי.

בטח שזה קשור לגילה.

בטח שאני מבינה הכל, ומחייכת בלב על הבנאליות של תגובתה ועל העלבון הפנימי שלי,

ובכל זאת,

למרות שבבית על השטיח, הכל סבבה לגמרי, המסיבות ממשיכות כרגיל,

נראה מה היה בפעם הבאה שנהיה במקום ציבורי ותהיה מוסיקה וריקודים והיא תביט עלי

במבט הזה שאומר: אמא די, זה מגוחך והשיתוק ההוא יחליט אם לחזור לחיים או להעלם

ל ת מ י ד.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שמואל  On 22 במאי 2010 at 11:45

    חלי את כותבת נפלא, תודה,
    שמוליק – דיסלקטי, לקוי למידה, חסר קורדינציה, מתבלבל ברגליים, מעדיף לשתוק…… את פשוט סבבה.

    אהבתי

  • מרב  On 22 במאי 2010 at 14:02

    אם זה מנחם אותך, אומרים את זה גם לי, ולעוד הרבה אמהות שאני מכירה.. זה בכלל לא קשור לצורת הריקוד שלך כמובן..
    בכל אופן אותי זה קצת מנחם שאומרים את זה גם לך…:)
    מה שמשמח אותי כשבנותי אומרות את זה לי, זו היכולת שלהן להגיד לי מה מביך אותן, לי לא הייתה אותה הפתיחות עם אימי (ועדיין אין לי).

    אהבתי

  • ר ח ל י  On 22 במאי 2010 at 15:12

    תודה שחלקת.
    אני טרם השתחררתי…

    אהבתי

  • נעמה שפירא  On 22 במאי 2010 at 15:29

    אני מבינה לליבך, אבל חושבת שבעניין הילדים כדאי לנקוט באסטרטגיה הבאה: כשהילדים שלי אומרים לי "אמא, די!" כי שוב שיחקתי עם האוכל במסעדה, או עשיתי חיקויים בסופר, או פנטומימה באוטובוס, או ריקודים במעבר חצייה וכו'- אני עונה כמו בת-של-פסיכולוגית-ובוגרת-טיפול-מתמשך: "סתמו ותגידו תודה שאני לא מתפשטת".

    אהבתי

  • ענת בירן פרוסט  On 22 במאי 2010 at 16:48

    פוסט חמוץ-מתוק… ככה זה עם בנות מתבגרות. הן מראה מגדילה של כל ה'חצ'קונים' שלנו.. אצלי היא עוצרת אותי עוד לפני שעליתי לרחבה… :) לפעמים אני 'מסכימה לה' ולפעמים ממש לא. אני נוהגת לפי מה שאני מרגישה נכון לאותו רגע. אני יודעת שבאותה מידה שהיא נבוכה היא נתרמת מהאסרטיביות שלי וגם מתפעלת ממני..

    אהבתי

  • שרון  On 22 במאי 2010 at 20:59

    "הילדה הכי מקובלת בכיתה – שלי – הסתכלה עלי במבט המתנשא שלה והצליחה לשתק אותי"

    את באמת כותבת בגילוי לב נהדר ובאופן ממוקד ונוגע

    אהבתי

  • רוני  On 22 במאי 2010 at 21:29

    מה ששרון. בדיוק.
    לי אסור לתת נשיקות בפומבי, וזה חדש וכואב.
    (אני מתייחסת בהומור, אבל בסוד פה מגלה שכואב)

    אהבתי

  • חגית  On 22 במאי 2010 at 22:31

    ממליצה לך על ניה. לפני כן הגוף שלי הרגיש לי כמו חליפה שלא נתפרה למידותי, ומאז שהתחלתי לרקוד למדתי לאהוב גם את כל הקפלים, והשומנים והמדלדלים. אף פעם לא האמנתי שהגוף שלי יסב לי כל כך הרבה אושר (טוב נו, מלבד הפעילות ההיא).

    אהבתי

  • tsoof  On 23 במאי 2010 at 11:07

    אאוץ'. כל חלקה טובה, הם אוכלים, הא :) אצלי הסיבה היחידה לרקוד זה הבנות שלי, שעדיין רוצות לרקוד עם אבא..

    אהבתי

  • לינוי  On 23 במאי 2010 at 11:44

    חלי, הרי יש בידייך נשק נפלא! איה מסרבת לסדר את החדר/לחזור בזמן/לאכול משהו בריא? הפעילי מוזיקה, פתחי מצלמה, פרצי במחול סוער והודיעי לה שהתיעוד בדרך למיילים של כל חבריה!

    אהבתי

  • יוחאי  On 24 במאי 2010 at 09:13

    עקב נמוך ,וגם בעבור מכנסי גי"נס הודחנו

    אהבתי

  • עירא  On 30 במאי 2010 at 11:34

    נפלא! מעביר מיידית לזוגתי כחומר מחשבה :-)

    תתחדשי על הבית החדש לבלוג, ואם אוכל רק בקשה – התכנים ברסס מקוצצים, ואני מאוד אשמח אם תוכלי לכוון שיכילו את הפוסטים המלאים והמופלאים שלך :)

    תודה,
    עירא.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: