מחפשת את החייל שלי. נסיון נוסף.

.

.

כשחיפשתי לפני יומיים צילום שלי עם התלבושת האחידה של עירוני ד' לצורכי הבלוג הרעב תמידית שלי,

הגעתי לאלבומים שלי. אלה המתעדים את החיים האמיתיים שלי, טרום ובלי איפור, בגדים ועיתונים.

אלההמנציחים אותי ואת המשפחה, מחנות עולים, הופעות בבלט, חברים ובית ספר, ובתוך החיים

הפרטיים המצהיבים שם, בין פסי דבק שנתכו והצתהבו מתוקף זמן וחומר מצאתי את גבי.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

זה גבי. גבי אונגר.

החייל  שלי.

החייל שהתכתב עם רחלי, גולדנברג, במשך כמעט שנתיים.

הייתי  בת שתים עשרה, אולי פחות, אולי שנה יותר וכתבתי לו הרבה. גם הוא.

תולשת דף מהאמצע של המחברת, שלא יקרע בצדדים, דף שורות, עם סרגל מסמנת שוליים ישרים

וכותבת. שלום גבי. מה שלומך. אני מקווה שהכל בסדר אצלך בצבא. אצלי די  בסדר.

אין לי מושג או זכרון למה ואיך זה בכלל התחיל,

אני לא זוכרת אם כתבתי לו סודות,

חילקתי איתו דברים איומים שקרו,

או שפשוט כתבתי על בחינה פה,

תנועת נוער שם

וכמה אמא מעצבנת אותי כמובן,  מי זוכר.

מבקשת מאמא מעטפה, מלקקת שוליים, הולכת לדואר וקונה בול. תיבה אדומה.

תמיד התרגשות לשלוח דואר.

רגע ברור של אין-דרך-חזרה.

תמיד התרגשות לקבל דואר.

גם כאן, אין-דרך-חזרה מרגע הגילוי והקריאה.

.

אולי הייתי הרבה יותר צעירה, והתחלתי לכתוב לו ממש ילדונת בבית ספר עממי?

לא יודעת. אין תאריך על הצילום, רק שם ומספר אישי.

גבי אונגר מ.א. 2038660 מתבקש להגיע אל הבלוג הזה.

אני זוכרת שמחה גדולה בכל פעם שהגיע מכתב במעטפה צבאית עם סיפורי חיילים, געגועיו הבייתה

ופעם אפילו הגיעה תמונה. חייל בן תשע עשרה נדיב מספיק ומתוק מספיק כדי להתכתב עם נערונת

בת ארבע עשרה. הנה, בדיוק בגילה של הבת שלי שלא יודעת, כנראה, מה זה מכתב ומעטפה ובול.

התהילה העצובה של המלחמה ההיא.

אני לא זוכרת כמובן למה ואיך התקשורת הזו התמסמסה והסתיימה.

אבל אתמול כשמצאתי אותו כורע ברך בשדה הזה בתפארת נעוריו ושריריו, התרגשתי.

גבי. גבי אונגר למחלקת נוסטלגיה.

מיד גגלתי, נו מה.

הגעתי לגבי אונגר היחיד שמופיע בגוגל. אחרי כמה טלפונים למזכירתו, כמה מיילים וצילום אחד

שהועבר אליו בדחיפות התברר כגבי אחר.

ועכשיו,

בעידן שחברים לעט נדירים כמעט כמו הבולים שאספתי ומיינתי בקפידה והתרגשות לאלבומים ירוקים,

פסי דבק שקופים וניילום מגן מעל שמהם הביטו בי  בחומרה וסבר פנים רציני מנהיגי אמריקה שהחזיקה

בסבתא שלי בת ערובה עד גיל שישים, בעידן הזה לא נשארו לי הרבה אפשרויות טובות יותר, ממוקדות יותר

ויעילות  יותר מזו שאני נוקטת ברגע זה ממש,אני כותבת לחלל וירטואלי:

גבי אונגר, גבי אונגר.

אנא, פנה לסניף הדואר הקרוב.

או לפחות לבלוג הזה. מחכים לך מכתבים מעצמך …

.

נ.ב. האם תעזרו, תעבירו, תפיצו…שנגלה, שוב, את כוחה של הרשת?

חן חן ותודה מראש.

ר ח ל י

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורח מבית  On 18 בספטמבר 2008 at 15:35

    פששש…איזה כיף היה לחכות למכתבים.

    פוסט מקסים.

  • ימימה  On 18 בספטמבר 2008 at 15:48

    את יודעת, בדיוק לפני יומיים נפגשתי עם חברה לעט שהיתה לי כשהייתי ילדה. לא נפגשנו עשרים שנה, ומצאתי אותה ב"חברה". הייתי די מופתעת בכלל שהיא הסכימה להיפגש, מה בעצם יש לנו לחפש זו עם זו אחרי כה הרבה שנים? חשבתי שנוסטלגיה זה רק בעיה בייצור שלי. אבל השיחה זרמה. ילדים זה תמיד נושא טוב. ובכלל, היא אחלה.

    הגעתי אליה אז דרך מודעה בעיתון "פשוש". התכתבנו כמה שנים טובות ונסענו זו לזו כילדות, אני לרעננה והיא לקיבוץ. וקוראים לה אבישג. :-)

    מאחלת לך הצלחה במציאת הגבי.

    (אני מכירה זוג שהתחתן ככה, ממכתבים לחייל.)

  • א  On 18 בספטמבר 2008 at 18:32

    בהצלחה באיתור החייל שלך.
    בזמנו פרסמתי איזושהי מודעה שבה חיפשתי חבר לעט ב"מעריב לילדים", או שאולי היה זה ב"מעריב לנוער". מצאתי כמה ועם אחת מהן זה נמשך שנים. איזה עידן אחר זה היה עם ריח אחר לגמרי. זה נשמע לי עכשיו כ"כ רחוק. גם ככה מסתכלים עליי קצת מוזר מכיוון שאני מקפידה לשלוח בדואר ברכות לראש השנה

  • הילה  On 18 בספטמבר 2008 at 21:46

    נכון תגלי לנו אם הוא יתייצב בסניף הדואר?

  • זיו ברנע  On 18 בספטמבר 2008 at 23:23

    היתה לי חברה לעט
    היה עידן כזה
    חיכיתי בשקיקה
    וכשהגיע המכתב
    היה רעד כזה של התרגשות
    וקריאה חוזרת ונישנית
    ומגירה סודית של מכתבים

    וריח לנייר
    ופנטזיה קטנה איך היה נראה הרגע בו כתבה את המכתב
    איך היה נראה החדר שלה, שולחן הכתיבה שלה
    החיים שלה באותו רגע ממש.

  • לייה  On 19 בספטמבר 2008 at 00:35

    אני עדיין כותבת מכתבים למי שאני אוהבת
    ורק בכתב יד
    בתוך מעטפה
    עם בול
    וכתובת.

    זה קסום.

    תקראי את "שלך באהבה" של דבורה עומר

  • hagintlv  On 19 בספטמבר 2008 at 12:32

    :) מקסים ומריח צהבהב, מקומט וישן ונוסטלגי בכל אופן, עוד לפני שהגעתי לסוף רציתי להגיד לך שתעשי גוגל עליו. (טוב ברור עשית) אבל יש גם דרכים אחרות (בדה מרקר קפה, למשל. יכול להיות שהוא שם… אני מוכנה לחפש ואם כן להעביר לו את הפוסט המקסים הזה שלך)
    אולי בפייסבוק? 144? טוב, מספיק ללהג.
    כתבת יפה

  • אלון נחמן  On 21 בספטמבר 2008 at 13:13

    לפעמים שווה להמשיך לפנטז על החייל

  • גלי  On 21 בספטמבר 2008 at 20:41

    בהצלחה !!

  • אורית  On 22 בספטמבר 2008 at 13:13

    צמרמורתתתתתת

  • מיכל ב.ש  On 16 במאי 2010 at 18:45

    חלי המדהימה..
    יש גלויה שאני שומרת עד היום מחייל שכתב לי לאחר ששלחתי לו חבילה שהכנו בבית הספר. זה היה כל כך מרגש.
    וכמובן שהתכתבתי עם חברה מעיתון מעריב לנוער.
    איזה זכרונות…

    כתבת מדהים כל כך..

    מתי נפגשים לקפה?

    אוהבת

    מיכל

  • עידית פארן  On 17 במאי 2010 at 09:52

    אני לא מכירה אותו (אני מניחה שזאת מטרת הרשימה הזאת)
    אבל
    אני חושבת על החייל שלי, אין מצב שהוא כותב מכתב בכתב ידו (ואם אופתע, אני לא אופתע…)

    ונזכרתי במכתב אחד (מתוך הרבה) שכתבתי בעצמי,לחייל שלא הכרתי, לדעתי קישטתי אותו במשך שלוש שעות* וכתבתי הכל הכל הכל (הייתי בת 10 היה המון מה לכתוב…)

    *תמימות, שלוש שעות תמימות

  • דפנה לוי  On 17 במאי 2010 at 11:03

    אוי איזה פוסט נפלא. דווקא עם חיילים לא התכתבתי אף פעם, אבל היו לי איזה תשעים "רעים לעט" מכל העולם, ואני מצדיעה להורים שלי שהקצו תקציב כזה, שאז לא הייתי מודעת לו, רק למכתבים שלי לקניה, ארה"ב, הולנד, טרינידד, ניו זילנד והודו. מחכה לדו"ח המשך, הרי מישהו בטח מכיר את הגבי הנ"ל…

  • חנן כהן  On 17 במאי 2010 at 14:01

    מה עם גבריאל אונגר?

  • galithatan  On 19 במאי 2010 at 19:50

    בניגוד לכולם כאן, אני דווקא מעדיפה להשאיר את הזכרונות היפים רחוק, איפה שהם, לא לעורר אותם. כי מה יחבר בינינו עכשיו – ביני לבין כל אלה שכתבתי להם וכתבו לי? בסיטואציה מסוימת של החיים הכנסנו ריגושים זה לחיי זה (זו), אבל אנחנו כבר אנשים שונים לגמרי עכשיו… ואין לי עניין להתאכזב ממי שפעם ששימח אותך.

    כן, לגבי עצמי אני פסימית, אך לך אני מאחלת בהצלחה… :)

  • איבי  On 10 בספטמבר 2010 at 00:43

    לאלה שמסכימות להיות "ידידות לעט"
    את יכולה להיות בכל גיל, את יכולה להיות רווקה נשואה ואלמנה
    את יכולה להיות הכי חתיכה שבעולם ואו לא כזאת…
    את יכולה להיות כזאת שלמדה באוניברסיטה או כזאת שלא למדה בכלל (אבל החיים לימדו אותה) העיקר שתהי חכמה (בעלת אינטיליגנציה) ומוכנה להתכתב על כל נושא
    מניטשה ואסטרונומיה ועד מתחת לגומי של התחתונים…
    אז אני כאן (השבוע איבדתי את הידידה התורנית שלי) ואני מבטיח לשלוח מכתבים מלאי משפטים ענקיים…
    איבי

  • כרמל  On 11 בספטמבר 2010 at 01:48

    וואו! גם לי היה חייל. הוא יירט מכתב שכתבתי למישהי אחרת ביישוב בשטחים שהוא שמר עליו וכתב לי חזרה. צריכה לחפש את זה בבוידעם. בימי "שלח מכתבך" התכתבתי פעם גם עם איזה יוגוסלבי אפילו… ועניתי בהתלהבות על מכתבי שרשרת מוטרפים בגלויות… רציתי אינטרנט הרבה לפני שהיה. מתה לשמוע כבר שנפגשתם! ניסית לגגל גבריאל אונגר כמו שחנן הציע?

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 5 באוגוסט 2013 at 09:54

  • אורנה  On 5 באוגוסט 2013 at 09:54

  • Yehudit Kantor  On 9 באוגוסט 2013 at 20:00

    פוסט חמוד מאוד כתוב היטב.

  • http://www.paintingsbyelizabeth.com/  On 18 באוקטובר 2013 at 22:27

    Just the type of insight we need to fire up the debate.

  • website  On 30 באוקטובר 2013 at 10:02

    Last one to utilize this is a rotten egg!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: