.
ביום הראשון, לפני ההצגה הראשונה הילדים ספרו שגילי מרגיש לא טוב.
מקיא, וחלש ומרגיש ממש רע. חולה?
התחלנו לדאוג, גם לו כמובן, גם מה-יהיה-עם-ההצגה, גם שלא ידביק ילדים אחרים וכמו
שאמהות מתנהגות למרות שהן מאמינות שהן לא כמו כל האמהות האחרות, מיד צלצלנו
לאמא שלו. ואז מישהו מהילדים, מהמורים אמר בשקט, ממש בשקט, שאולי זו תסמונת
תכף-מתחילה-חזרה-גנרלית, אולי חרדת במה, התרגשות תופסת בטן טרום הופעה,
בכל זאת, עוד שעתיים הצגה ראשונה אחרי חודש הכנות אינטנסיבי ביותר.
נחכה קצת, נראה מה איתו, ועוד מעט אמא שלו…ואז באמת הגיעה אמא שלו.
רגועה היא לקחה נער הצידה, דיברה והרגיעה ונשמה איתו
בזמן שהחזרה הגנרלית התנהלה על הבמה.
ישבתי כמה שורות לפניהם ולא יכולתי להפסיק לחשוב על מה עובר עליו, על גילי.
כי אם מישהו יכול לספר על חרדת במה…
.
ואני מקשיבה להם, והיד שלי מחטטת בקרקעית התיק. הכל יש שם, תמיד.
אני קמה ממקומי, ניגשת, אומרת סליחה שאני מפריעה, לוקחת את היד שלו, פותחת את
כף היד שלו ומניחה מה-שתכף-תדעו ואומרת לו בקול שקט וחד משמעי:
ת ש מ ע, אין מי שמכיר התרגשות, ופרפרי בטן וחוסר נשימה יותר ממני,
זוכר מה המקצוע שלי? יודע שצילומים, וחזרות, ואודישנים וללמוד בעל פה?
אז פעם חבר טוב שלי, במאי קולנוע נתן לי את זה ואמר שזה יהיה המזל שלי,
הקמע שלי להצלחה ובטחון.
תסתכל עלי, אני אומרת לנער מתוק שרק רוצים ללטף ולהרגיע אבל אסור עכשיו,
אני אומרת לך שזה עובד. זה עבד בשבילי אז ועובד גם היום. זה קמע מופלא,
אני מלווה לך אותו עכשיו, כשתסיים, תחזיר לי!
ואני סוגרת כף יד שתעטוף ותחפון חזק חזק.
אמא שלו מחייכת אלי והוא מביט מהסס אם להאמין.
אני אומרת לך, עובד, אני מחייכת בבטחון כאילו-לא-המצאתי-ממש-הרגע- מיתולוגיה-
מוצלחת-ואני-מתפללת-להצלחתה, ואני הולכת ממנו ואימו בבטחון, מבלי להביט לאחור.
..
אחרי ההצגה ראשונה, מוצלחת מאד, גם מבחינתו, שום פאשלה, הוא ניגש אלי עם
המטבע. מה פתאום אמרתי לו, זה לכל השבוע, תחזיר לי אחרי ההצגה האחרונה.
..
היום. חמש דקות אחרי שהסתיימה ההצגה האחרונה, נשבעת, ניגש אלי גילי,
בן ארבע עשרה מקסים, עדין ומנומס, זה שמילא את תפקידו בהצגה על הצד הטוב
ביותר, בחיי, בלי הנחות, חייך הושיט לי את הקמע שלי ואמר: תודה רבה.
.
אז חייכתי ואמרתי אין בעד מה אני נורא שמחה שזה עזר לך…
וידעתי שהנה, סוף סוף, בכלל בלי שהתכוונתי, לראשונה בחיי,
מצאתי לי מטבע מזל. קמע.
תקריב 
תגובות
זה ברור שאין בכיתה ילד או ילדה בשם גילי, נכון? רק שיהיה ברור :)
אהבתיאהבתי
מקסים הסיפור, ומקסימה את שראית וזיהית והושטת יד
עם קמיע קסומה כזו – מרגש.
אהבתיאהבתי
נפלאה היכולת הזו שלך לעזור … נתקלתי היום ברגישות דומה אצל ילדים: בהופעה של הבת שלי, כתה בית, ילד אחד מתוק שכח את המילים של השיר שלו. הוא עמד שם לכוד לשניה אחת ארוכה, עד שכל הכיתה החלה לשיר את שיר הסולו שלו. בבית השני הוא התאושש והם השתתקו כאילו כלום לא קרה…
אהבתיאהבתי
הכל, אבל הצילומים שובים את הלב
אהבתיאהבתי
מה?
אהבתיאהבתי
סיפור מקסים! כל כך יפה מצדך.
אהבתיאהבתי
זה מקסים זה, כל מה שכתבת כאן, מי שאת, והצילום בסוף, הוא נהדר ביותר
אהבתיאהבתי
יפה :)
אהבתיאהבתי
מזהה קוים טובים בכף ידך [הפוסט יכול להיות רעיון מצוין להמשך]
אהבתיאהבתי
כף ידה של הילדה שלי.
מיד למייל שלי בבקשה :)
אהבתיאהבתי
צמרמורת ודמעות נקוו בעיניי.
אוהבת אותך
אהבתיאהבתי