קמע. סיפור מהחיים

.

ביום הראשון, לפני ההצגה הראשונה הילדים ספרו שגילי מרגיש לא טוב.

מקיא, וחלש ומרגיש ממש רע. חולה?

התחלנו לדאוג, גם לו כמובן, גם מה-יהיה-עם-ההצגה, גם שלא ידביק ילדים אחרים וכמו שאמהות,

מיד צלצלנו לאמא שלו…..ואז מישהו אמר / הציע, בשקט, ממש בשקט,  שאולי זו תסמונת תכף-

חזרה-גנרלית / חרדת במה / התרגשות טרום הופעה וכו'. בכל זאת, עוד שעתיים הצגה ראשונה

אחרי חודש הכנות אינטנסיבי ביותר. נחכה קצת, ואמא שלו וכו'….

ואז באמת הגיעה אמא שלו.

רגועה לקחה נער לצד, דיברה והרגיעה ונשמה איתו בזמן שהחזרה הגנרלית התנהלה על הבמה.

ישבתי כמה שורות לפניהם ולא יכולתי להפסיק לחשוב על מה עובר עליו, על גילי.

כי אם מישהו יכול לספר על חרדת במה….

.

היד שלי מחטטת בקרקעית התיק. הכל יש שם, תמיד.

קמה ממקומי, ניגשת, אומרת סליחה שאני מפריעה, לוקחת את היד שלו, פותחת את כף היד,

מניחה מה-שתכף-תדעו ואומרת בקול שקט וחד משמעי: ת ש מ ע, אין מי שמכיר התרגשות,

ופרפרי בטן וחוסר נשימה יותר ממני. לפני אודישנים, צילומים, פגישות חשובות,

תקשיב.

פעם חבר טוב שלי, במאי קולנוע נתן לי את זה ואמר שזה יהיה המזל שלי, הקמע שלי להצלחה ובטחון.

תסתכל עלי – אני אומרת לנער מתוק שרק רוצים ללטף ולהרגיע אבל אסור עכשיו – אני אומרת לך

שזה עובד. זה עבד אז וגם היום…. זה קמע מופלא… ואני מלווה לך אותו עכשיו.

כשתסיים, תחזיר לי….ואני סוגרת כף יד שתעטוף ותחפון חזק חזק.

אמא שלו מחייכת אלי והוא מביט מהסס אם להאמין.

אני אומרת לך, עובד, אני מחייכת בבטחון כאילו-לא-המצאתי-ממש-הרגע- מיתולוגיה-מוצלחת-

ואני-מתפללת-להצלחתה, ואני הולכת ממנו ואימו בבטחון, מבלי להביט לאחור.

.

אחרי ההצגה הראשונה, המוצלחת מאד, גם מבחינתו, שום פאשלה, הוא ניגש אלי עם המטבע.

מה פתאום אמרתי לו – זה לכל השבוע, לכל ההצגות – תחזיר לי אחרי ההצגה האחרונה.

.

היום. חמש דקות אחרי שהסתיימה ההצגה האחרונה, נשבעת, ניגש אלי גילי, בן ארבע עשרה מקסים,

עדין ומנומס, זה שמילא את תפקידו בהצגה על הצד הטוב ביותר, בחיי, בלי הנחות, חייך הושיט לי

את הקמע שלי ואמר: תודה רבה.

.

אז חייכתי ואמרתי אין בעד מה אני נורא שמחה שזה עזר לך…

וידעתי שהנה, סוף סוף, בכלל בלי שהתכוונתי, לראשונה בחיי, מצאתי לי  מטבע מזל. קמע.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • chellig  On 14 במאי 2010 at 20:28

    זה ברור שאין בכיתה ילד או ילדה בשם גילי, נכון? רק שיהיה ברור :)

    אהבתי

  • whisper  On 14 במאי 2010 at 22:23

    מקסים הסיפור, ומקסימה את שראית וזיהית והושטת יד
    עם קמיע קסומה כזו – מרגש.

    אהבתי

  • גלית  On 15 במאי 2010 at 00:52

    נפלאה היכולת הזו שלך לעזור … נתקלתי היום ברגישות דומה אצל ילדים: בהופעה של הבת שלי, כתה בית, ילד אחד מתוק שכח את המילים של השיר שלו. הוא עמד שם לכוד לשניה אחת ארוכה, עד שכל הכיתה החלה לשיר את שיר הסולו שלו. בבית השני הוא התאושש והם השתתקו כאילו כלום לא קרה…  

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 15 במאי 2010 at 01:15

    הכל, אבל הצילומים שובים את הלב

    אהבתי

  • כן  On 15 במאי 2010 at 01:55

    מה?

    אהבתי

  • ימימה  On 15 במאי 2010 at 22:57

    סיפור מקסים! כל כך יפה מצדך.

    אהבתי

  • bddaba  On 16 במאי 2010 at 10:34

    זה מקסים זה, כל מה שכתבת כאן, מי שאת, והצילום בסוף, הוא נהדר ביותר

    אהבתי

  • tsoof  On 16 במאי 2010 at 23:14

    יפה :)

    אהבתי

  • יוחאי  On 17 במאי 2010 at 08:27

    מזהה קוים טובים בכף ידך [הפוסט יכול להיות רעיון מצוין להמשך]

    אהבתי

  • chellig  On 17 במאי 2010 at 08:57

    כף ידה של הילדה שלי.

    מיד למייל שלי בבקשה :)

    אהבתי

  • הגר  On 28 באוקטובר 2013 at 17:30

    צמרמורת ודמעות נקוו בעיניי.
    אוהבת אותך

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: