אהוב סודי

.

.

פעם. 1973.

להיות חיילת צעירה. להגיע סופסופ לבסיס הקבוע שלי, לעורר קצת מהומה,

לא בכל יום מגיעה דוגמנית צהובה ומוכרת לשרת בבסיס צהוב ומדברי.

למצוא את עצמי במקום מעניין ונחשב באררכיה הבסיסית ולהיות מרוצה,

כלכך מרוצה.

שמחה לקום בבוקר ולהגיע לעוד יום במשרד,

שמחה לחייך ליעל שהופכת להיות החברה-הכי-טובה-בעולם, ללבוש מדים,

לעבור בחדר אוכל צוות אויר לקחת שוקו/לחמניה

(פריווילגיה, אל תחשבו שזה היה פשוט לשכנע את מפקד המטבח )

ולפתוח את 'הלישכה'.

בית ספר לטיסה הוא מקום מצויין לשרת בו, להיות מזכירת המפקד היה אושר,

אין מילה אחרת. תפקיד מעניין, אנשים מצויינים וטרנר אחד.

טרנר היה מפקד שבלי לדעת, אף אחד לא ידע אז, הצליח להכיל את בעית הקשב

והריכוז של המזכירה שלו, אין לי מושג איך.

חיילת שהצליחה בדרך נס, זה עדיין מרגיש נס, לא למוטט ולפרק לגורמים את מערך

 בית ספר לטיסה של חיל האוויר תוך כדי שרותה הצבאי, תשאלו אותו,

את קצין החינוך והתרבות שלנו.

ועדיין נשאר לה, לחיילת הזו זמן ולב לבכות ולנדנד למפקדיה, לנסות לשכנע לתת

עוד סיכוי לכל פרח טייס מודח, והיא מבקשת רחמים על נערים מודחים שמתרסקים מול

פניה בימי ההדחה, מגיעים בעינים אדומות מבכי וגו זקוף, והיא מתחננת שלא ידיחו אותם,

ומסבירים לה שהניפוי הוא אמצעי שמגן, ששומר על חייהם ושהם יתגברו.

והיא ממשיכה ובוכה ואמפטית עד לילות חסרי שינה עבור הנעלבים.

ומדריכי הטיסה. אוהו, מדריכי הטיסה.

אנשי צוות אוויר שמגיעים לבית הספר לשנה/שנתיים כדי להיות מדריכים לפרחי הטיס.

והוא.

היה גם הוא, כמובן שהיה, הייתי בת תשע עשרה, ברור שהיה הוא.

טייס, קצין, מדריך טיסה, גבוה, שקט, ומקסים, אין מילה אחרת.

גדול, הייתי עוד לא תשעשרה. והוא מבוגר בארבע, חמש שנים, אבל אז? בגיל ההוא?

ארבע חמש שנים נראו והרגישו כפער בלתי אפשרי .?

אני חושבת שמהרגע הראשון שראיתי אותו, באמת. ממש מהרגע הראשון.

בעיקר העינים האלה.

וזה היה חד צדדי. כלכך חד צדדי (כמובן), איש לא ידע, אפילו לא יעל (אני חושבת).

סודי סודות.

עד היום אין לי ולא היה לי סוד שמור כל כך.

רק אני ידעתי. לעצמי. פטפטנית כפייתית נוצרת סוד לראשונה בחייה.

והוא?

אה…

הוא לדעתי, מתוך הגובה הזה והשלווה, והירושלמיות, הכיר בקיומי אני חושבת.

בכל זאת דוגמניה צהובה, פטפטנית, אנרגתית,  ישבה שם במשרד וחייכה אליו תמיד.

כן, הוא הכיר ואני חושבת שחיבב. אפילו מאד.

מעט הרגעים והשיחות ההפוכים שלי, שקטה, מהורהרת, ילדה טובה

ובעיקר הקצב שלי, כמות המילים, ההמולה והחיות שיכולתי לייצר היו הפַכִים שלו.

הוא היה מקסים ומושך וחייכן ורציני ושקט וקצת עצור וגם קצת/הרבה 'ילד טוב ירושלים'

בעיני הוא היה כלכך, אבל כלכך מקסים שאפשר היה פשוט להתעלף.

וככה עברו חודשים רבים.

מסביבי התרוצצו בלי הפסק, יעידו כמה מחברי הטובים הכותבים היום ב'רשימות' ובני

מחזורי, לא מעט, ואולי אפשר להגיד אפילו רבים מטובי בנינו בנסיונות חיזוריים נעריים

ומגושמים, כי סרבל הטיסה, דיבורי הג'י והסכין בכיס הקטן, לא  ב א מ ת שינו את עובדת

היותם בני עשרים ושלוש, ארבע, חמש, ושלנסות להתקרב, להתחבר, לדבר עם הסערה

הבלונדינית המערבלת את לשכת המפקד, הייתה אתגר שהפחיד ללא מעט מהם,

שמעתי מהם סיפורים שנים אחרי,

ואני, עיני עצומות, ליבי מלא, ובעיקר, שפתי חתומות.

מ א ו ה ב ת. אלוהים, כמה מאוהבת .

רק בגיל ש"עשרה" בסופו אפשר להרגיש בכל כך הרבה עוצמה וכל כך סודיות.

איש לא ידע חוץ מאהוד חנקין שחדרו היה צמוד לשלי,

שגילו, מידורו הפיקודי ובעיקר אופיו השרו עלי שקט ואמון ולאהוד סיפרתי הכל.

אהוד נהרג במלחמה.

שכשהמלחמה התחילה, עוד בשבת ההיא כשהגענו לבסיס,  בית ספר לטיסה פוזר.

פרחי הטיס פוזרו לבבסיסים שונים,

וכל המתגרים ומאתגרים, יפים, חצופים, אלו שידעו לצחוק ולהסתכן בשטויות

ולצאת לטיולי לילה במדבר ולקומזיצים סוערים באחר. שהגניבו את עצמם וחלק

מאיתנו מהבסיס כשאסור, ש'סחבו' פייפר קטן וטסו לתל אביב,  ראו משחק כדורסל,

ימי תפארת מכבי תל אביב היו הימים, וחזרו לבסיס בלי שהרגישו.

שחגגו את ליל הסדר הכי מוצלח ומרגש שהייתי בו ובשלתי בו בחיי, זה שנגמר עם

הרבה גיטרות, תוגת געגועים קלה הבייתה ותחושת חיות שרק מלחמה יכולה להבעיר.

מלחמה היא זכרון מוזר לחיילות.

כל אלה חזרו עם האזעקה הראשונה לטייסות האם שלהם ויצאו לשמים.

חלקם חזרו כמובן, וחלק כל כך, אבל באמת כלכך גדול ובלתי נתפס לא.

.

 את המלחמה הוא צלח בשלום.

הרבה ממפקדיו אמרו שבגבורה, כולל מיג שהפיל ושאר סיפורים שהם מספרים עם

תנועות ידים אלכסוניות ומוכרות, והמלחמה הגדולה נגמרה, בית הספר לטיסה חזר

לפעילות רגילה, להכשיר וללמד ולחנך טייסים וקצינים.

הוא חזר לביס"ט, ןעכשיו התקרבנו קצת יותר.

היינו חברים. סחבאקים. היו צחוקים וקינטורים וקפה, נס עם סוכר והרבה קצף שמושג

בסיבובי כפית אין סופיים בתוך כוס הזכוכית כמו שפעם. עומדים במטבחון הקטן עם

קפה ופטפוטים, והוא אפילו אומר מילה או שתיים על החברה שלו, בסרבל רגיל, לפעמים

בסרבל כתום, לפעמים במדים, ותמיד שובה לב, את הלב שלי.

והסוד שלי שמור, נשאר שלי. אפילו יעל, וזה אומר הרבה, לא ידעה.

.

19 אפריל 1974

טייסת האם. פנטום. אווירון יפה. עד היום הכי יפה בעיני. טיסה תקיפה בסוריה. הם נפגעים.

הוא והנווט שלו. הם נוטשים בתוך השטח. "אנחנו" מנסים להגיע אליהם.

בטח מנסים. הסורים, הפלחים, מגיעים ראשונים ולוכדים.

אנחנו יודעים שאחד פצוע ואחד הרוג, מה זה אומר?

אם תתפלל על האחד מה זה אומר על השני?

כשהייתי ילדה והייתי אומרת או חושבת על איזה ילד, הלוואי שתמות,

הייתי מתייסרת שבועות בתחושת ודאות שיש בי כח קסם נסתר, ועכשיו זה יקרה, ובאשמתי.

ככה הסתובבנו חבריו, אוהביו ופיקודיו כמו שאני בטוחה שהסתובבו חבריו ואוהביו של הנווט.

ימים ארוכים, מתנדנדים בין פחד לתקווה, בין בקשות והסכמים סודיים עם אלוהים,

ויסורי מצפון על מה שבקשת. ואז גילינו.

יוסי חנקין (אחיו של אהוד) שהגיע לבית ספר סיפר לי. הוא נהרג. הומת. נרצח.

האהוב הסודי שלי. הסודי ביותר שלי.

נסענו לירושלים, הגענו, אני חושדת עד היום שבכוונה, לסוף הלוויתו.

מעולם לא הייתי באזכרה רשמית שלו.

לבד הייתי פעם אחת.

.

יגאל סתוי –  האהוב הסודי שלי. עכשיו זה כבר לא סוד.

.

כל אחד והאוקטובר שלו

.

אהוד חנקין –  ישראל רוזנבלום –  גולדי –  אסטרייכר –  גליקמן גלבוע חגיאיתן ארז

בוסתן יורם –  גורי –  דובנוב –  יניב ליטני:) –  דורון שלו :) –  יוסי אליאל :)איילי :)

.

.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • נועם  ביום 23 באפריל 2007 בשעה 11:53

    חלי, תודה שהזכרת את סתוי. הייתי שם באותה תקופה, הדרכתי אתו, הערכתי אותו. הוא באמת היה מהטובים שבינינו, אהובך הסודי…

    אהבתי

  • אלה  ביום 23 באפריל 2007 בשעה 15:01

    יזכור

    אהבתי

  • טלי  ביום 24 באפריל 2007 בשעה 11:32

    שלא אעשה להם אאוטינג כי הם לא שלי.
    אני מקוה שלא אדרוך לך על נקודות מכאיבות או מקוממות מדי- זה בכל זאת הפוסט שלך, הבלוג שלך, המקום שלך, האמת שלך- ובכל זאת, אני לא יכולה שלא לומר מה שהופך לי את הבטן כבר מתחילת יום הזכרון, ובתור "דור שני" ו"דור שני" גם יחד לשכול- כלומר, את המתים של המשפחה שלי קבלתי "בירושה", בלי שהכרתי אותם אישית, וכשאני קוראת את הדברים שלך אני לא יכולה שלא לחשוב בעיקר, וקודם כל ולפני הכל-איזה בזבוז!
    איזה חיים אמיתיים וטובים שנשאר מהם אתר זכרון וזכרון בלב שלך ושל אנשים אחרים אבל איזה בזבוז שהאהבה שלך לא זכתה להזדמנות של לבדוק אם באמת יכול להיות שם משהו, איזה בזבוז שהמדינה שלנו הפסידה (גם) את הבן אדם הזה שמקריאת תולדות חייו הקצרים מצטייר כמישהו שהיה יכול לתרום כל כך כל כך הרבה- לא בדמו, לא במותו , אלא בחייו שהיו יכולים להיות.
    איזה בזבוז של כל האנשים האלה שהיו יכולים לעשות טוב למען הבית הזה של כולנו, ולחזק את המדינה ולקדם אותה.
    כי בניגוד למה שלימדו אותי בגן, בכלל לא טוב למות בעד ארצנו. טוב לחיות למענה!
    טוב לבנות אותה ולקדם אותה ולחזק אותה בחיים, ולא בדם, ולא בהרג ולא במלחמות שרק פוצעות אותה שוב ושוב.

    ובניגוד למה שאמרו לנו שוב ושוב רוב הנואמים ברוב הטקסים של יום הזכרון, המלחמות והמוות המיותר והבזבוז המחריד הזה של חיים הם לא גזירת גורל, הם לא אסון טבע, הם לא לא צונאמי, הם בחירה שגויה ומקוממת ומסוכנת של אנשים, של ממשלות, של אנשי צבא.
    בחירה מיותרת כל כך, שמבזבזת כל כך הרבה חיים טובים ויפים כמו אלה של האהוב הסודי שלך, ושמשאירה הרבה צלקות סמויות בנשמה שלי, ושלך, ושל כמעט כל אחד ששייך למקום הזה.
    אני מתפללת בכל ליבי שלא יהיו עוד סיפורים כאלה עד יום הזכרון הבא, אבל גם יודעת שלהתפלל זה לא מספיק.

    אהבתי

  • יערי  ביום 25 באפריל 2007 בשעה 00:36

    כמה חבל שזה היה סודי. סתווי היה בן 23 כשנפל, ולעתים תהיתי מי היו הנשים שידעו אותו, והאם הן הלכו אחריו לבכות את הנעורים. עכשיו אני יודע.

    אהבתי

  • פריז במאי  ביום 17 באוקטובר 2008 בשעה 16:15

    ולחשוב שלכל חייל שנפל יש מסביבו כל כך הרבה אנשים עם סיפורים עצובים ולבבות שבורים.

    אהבתי

  • שרון רז  ביום 28 באפריל 2009 בשעה 05:08

    זה פוסט מקסים ועצוב
    מאוד עצוב ומרגש לחשוב על האנשים שאינם נחשבים ככלולים במעגל השכול, אבל המעגל הזה גדול
    הנה, את, אהבת, נמשכת, רצית, חשקת, הרגשת, חשבת והוא פתאום נעלם והכאב שלך היה פרטי לגמרי
    תודה על זה, על השיתוף

    אהבתי

  • יוסי דר  ביום 28 באפריל 2009 בשעה 07:20

    מרגש עד דמעות

    אהבתי

  • נועם  ביום 28 באפריל 2009 בשעה 09:17

    גולדי היה מפקד טייסת שלי בתל-נוף.

    ישראל רוזנבלום היה אתי יחד באותה טייסת.

    גורי ודורון שלו היו בני קורס שלי.

    אהבתי

  • אורח מבית  ביום 28 באפריל 2009 בשעה 10:49

    מה כבר אפשר להגיד אחרי התגובה של נועם?

    חוץ מזה שאני חושב כמה הייתם צעירים מכדי לחוות אובדנים במספרים כאלה. גם לאבד ידידים או חבר'ה מהשכונה זה אובדן גדול. אנחנו גיבורים.זו הייתה מלחמה מקוללת מלחמת 73.

    .

    אהבתי

  • אסתי  ביום 28 באפריל 2009 בשעה 11:27

    הרשימה השחורה הארורה הזאת עם הפנים הצעירות בשחור לבן…
    איך עוברים את זה חלי?
    איך שורדים?
    זוכרת שחשבתי על זה כשהגעתי לגדוד שלי. מה יקרה אם תהיה עוד מלחמה? איך אעמוד בנפילה של אלו שהפכו לאחים שלי ואהובים שלי וקרובים לי יותר מכל…

    ואחר כך הגיעה מלחמת לבנון… ולמזלי הגדול הפעם הגדוד לא נמחק. "רק" שני הרוגים

    אהבתי

  • שירה  ביום 30 באפריל 2009 בשעה 16:06

    יגאל סתווי – הוא אחד מ-150 הנופלים שמונצחים באנדרטת הזיכרון ב"שבט מצדה" של הצופים.
    הוא אחד מ-150 בוגרי השבט שנפלו במהלך שנות המדינה, ולקראת יום הזיכרון השנה, הונצחו כולם מלבד באנדרטה הקבועה וכמובן בסרט שבטקס המרגש בערב יום הזיכרון גם בתערוכה מרשימה מאוד ומרגשת שעליה עבדו ואותה הקימו חניכי שבט מצדה של היום.

    אהבתי

  • אלזה  ביום 28 באפריל 2009 בשעה 07:32

    לא הכרתי את סתוי
    אך הכרתי את חגי גליקמן הוריו ומשפחתו
    טוב לב חיכן אוהב את אימו יותר הכל דבר אחר
    יהי זכרו ברוך

    אהבתי

  • נילי ל  ביום 19 באפריל 2010 בשעה 19:43

    יפה נורא, חלי, ועצוב ונכנס לתוך הלב

    אהבתי

  • דפנה לוי  ביום 19 באפריל 2010 בשעה 20:05

    בלתי נתפש כפול יותר מעשרים ושתיים אלף, וזה נמשך.

    אהבתי

  • אורי  ביום 25 באפריל 2010 בשעה 11:45

    יפה ומרגש

    אהבתי

  • עופר  ביום 26 באפריל 2010 בשעה 18:57

    חלי,
    החזרת אותי 36 שנה אחורה, לילד שהייתי בכיתה ד, השכן מהדלת שממול לדירת הוריו של יגאל: שומע את אבא של יגאל מספר להורי על כך שמטוסו הופל; וכעבור זמן – שקשה היום למדוד אותו – דופק על דלתנו ומספר שגופתו הוחזרה לישראל.
    גם היום אני זוכר את החיוך העצום שהיה מרוח על פניו כשהיה שועט במדרגות למטה בדרכו חזרה לצבא.
    המרחק בין החיוך הזה לתמונה שחור-לבן שנשארה באתר "יזכור" הוא כנראה כמרחק שעברנו כולנו מהימים ההם ועד למציאות שלנו כאן, היום.

    אהבתי

  • גוּני  ביום 26 בנובמבר 2012 בשעה 18:28

    שלום חלי,
    במקרה הגעתי לרשימה היפה שלך היום.
    עד היום אני נזכר לעיתים קרובות ביגאל – באהבה. הוא היה המדריך שלי בצופים (גדוד העמק, שבט מצדה): תמיר, יפה, מענין, כריזמטי. הן הפעולות והן השיחות שהעביר היו חוויות. האובדן הראשון היה, כשהוא התגייס ועזב אותנו. פגשתי אותו שוב בקורס בחצרים, אותו תמיר, יפה וכריזמטי. כשהוא טס בצוות האוירובטי רעד לי הלב. כשהוא נפל הלב נשבר.

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום 2 באוגוסט 2015 בשעה 19:42

    היי חלי !!אני ילידת השכונה .רחביה .לפניי כ27 שנים פגשתי פה את לודג'יה .אמא של יגאל .רצה כל יום שישי עם זרים ענקיים להר הרצל ….נקשרתי אליה מאוד ..גם אחי הבכור היה טנקיסט על התעלה .ב73 .כל כך התבגר במראה בשוך הקרבות . ..,,ובני הצעיר יבדל לחיים ארוכיםים ….בוגר ומדריך .במצדה ..סיים עכשיו הכשרה ביחידת עילית !!!!..אשה חזקה ומדהימה במסירות הזו שלה !אהבתי אותה מאוד ח!!!יהי זכרו ברוך !!!

    אהבתי

  • דני חביב  ביום 20 בפברואר 2017 בשעה 04:45

    שלום לכולכם
    יום אחד בהיותי בדרכי מתל אביב לירושלים במסגרת עבודתי כנהג מונית כאשר יושבת מאחורי הלקוחה שלי עורכת דין מכובדת שהייתי מסיעה לפחות מספר פעמים הבייתה לירושלים בסיום יום עבודתה .מקשיבים לרדיו ופתאום שומעים על מטוס שהתרסק בשנת 2013 או 12 כמדומני זה החזיר אותי לסיפורי אימי שהייתה ירושלמית לפני חתונתה על יגאל סתוי על זה שבתור נערה היא גידלה אותו ואת נורית אחותו .החלטתי לשתף את הנוסעת שלי בסיפור ואז הופתעתי לגלות שהם היו באותה כיתה ושהוא ישב אחריה ולדבריה היה שר לה שירים ובצרוף מקרים באותו רגע גם אימי התקשרה וסגרה את המעגל.

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום 25 באפריל 2017 בשעה 20:37

    מקסים, מרגש ועצוב.
    תודה.

    אהבתי

  • רובי  ביום 5 באוקטובר 2017 בשעה 02:57

    נכנסתי הנה במקרה. מרגש לקרוא.
    אמי עבדה עם אביו. יגאל היה מבוגר ממני בכמה שנים. ההורים התיידדו מאד ופעם באיזושהי שבת בבוקר ביקרנו בביתם. יגאל התיכוניסט בחדר מלא דגמי מטוסים שחלקם תלויים מהתקרה.
    כשיגאל נפל הייתי בצבא והכרתי בהיבט אחר את הסיפור העצוב.
    השנים חלפו, הוריו המבוגרים נאספו אל אבותיהם ואל בנם…
    יגאל היה בסך הכל בן 23 שנים. כמה חבל…

    אהבתי

טרקבאקים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: