תקריב

.

.

ברביעי באפריל לולו התעוורה, אולי בשלישי. ברביעי שמתי לב.

בשישי כתבתי פוסט מבוהל שתהה מה יקרה אם היא תשאר עיוורת ואומללה לתמיד.

האם אני יכולה לדעת אם היא מאושרת?

על מי אני שואלת?

מי אני להחליט על חייה?

מי אם לא אני?

.

היום היא עברה ניתוח. עין אחת נעקרה והשניה עברה ניתוח קטארקט, שהצליח.

כן. הצליח.

דוקטורית קולית ומופלאה הצליחה להרגיע את כולנו.

העין אדומה, מוזרה ושטופת דמע ודברים, אבל הכלבה שלנו לא עיוורת.

נפנף את ידך מול עינה והיא תמצמץ.

מי ידע שמצמוץ יכול להביא כל כך הרבה שמחה.

אז לולו תזכה לשחק מחבואים עם אחותה הג'ינג'ית המיאותית, לנסות לתפוס חגבים כאילו היא

עצמה חתול, לנבוח את הנביחות הכי מעצבנות שמוציאות אותי מדעתי בימים רגילים, להביט לי

בעינים במבט כלבי מובהק ולהרוויח, בטח להרוויח עוד ביס שניצל או מה שזה לא יהיה.

באופו כללי, לולו תתזכה לחיות את חייה,

ואני, מעבר לשמחה האמיתית בהחזרת ראיתה,

אני אזכור כמה דברים חשובים מהשבוע הזה.

אני אזכור כמה אני אוהבת אותה וכמה היא יקרה לבית הזה.

אני אזכור כמה הייתי חרדה וסבלנית מולה כשהייתה אפשרות לאבד אותה.

אני אשמח במובן מסויים שיש לנו כלבונת סתומת עין – שתומת עין? מי יחליט סוףסוף מה הנכון –

ולא מושלמת, זה שיעור טוב באהבה ובחוסר מושלמות לילדה שלי.

הוכחה פשוטה שכשאוהבים, אז אוהבים.

.

ועכשיו, אחרי שטפטפנו לה טיפות, נתנו לה סטרואידים, לקחנו אותה לטיול ראשון אחרי

שהתאוששה מההרדמה, עכשיו היא ישנה עם אחותה האנושית במיטה כמו בכל לילה.

היא ניראת כמו מנורת קריאה שוכבת.

שרועה על בטנה עם האהיל הזה סביב ראשה, עיניה, כלומר עינה האחת עצומה,

אבל כאן בבית יודעים שמאחורי העפעף הסגור הזה, בניגוד לאתמול, יש עולם שלם,

שיהיה כאן, בשבילה, מחר.