תקריב

.

.

לולו לא רואה.

אני חושדת כבר יומיים שלושה ועכשיו אני יודעת.

בעין אחת היא היא לא רואה כבר כמעט שנתיים מאיזו תאונת קפיצה שעשתה,

זה לקח זמן להתרגל, כי אסטטית העין העיוורת לבנה ומכוערת,

אבל התרגלנו.

ואתמול השניה. אני חושבת שמאתמול.

.

פתאום ראיתי שהיא מביטה במשהו על הרצפה באופן מוזר…והיום כבר נפנפתי מולה פילים

והיא לא הגיבה. מיד צלצלתי לעינת גם בת דודה וגם וווטרינרית מופלאה וקשובה ורגועה והיא לא ענתה,

אז מיד צלצלתי למיכל ואיתי – שכנים. גם נחמדים וגם וטרינרים מה צריך יותר מזה בבית עם חיות…..

בואי. איתי פנוי. אז באתי, בטח באתי.

איתי אמר שהוא כמעט בטוח שזו לא העין, אלא משהו ניאורולוגי –

בשתיים נהיה אצל הוטרינרית עינים המומחית בנווה מונוסון.

ובינתיים, השאלות. השאלה.

הסיוט הגדול שלי, הפחד הקמאי, השחור, המסוייט שלי הוא להיות עיוורת.

הכל קחו ממני ומגופי רק לא את הראיה. ככה אני מרגישה מאז ומעולם.

יש לי מכתב בבית המבקש ממי שאוהב אותי שאם אתעוור אז אנא…

ואני מתכוונת, עדיין, ברצינות וכוונה לכל מילה שם. ככה אני מרגישה.

ועכשיו לולו.

ונניח, נניח שהיא באמת עיוורת. חד וחלק לא רואה, בלי אפשרות לניתוח וראיה, אפילו חלקית,

נניח שהיא עיוורת ממש, מה אז? אז מה אני עושה?

אני חתומה ב"לילך" כמובן, ולגמרי בעד המתת חסד.

תומכת בזכותו של אדם למות בכבוד.

ומקווה שבסוף ימי יהיו לי ימים טובים וכבוד עצמי,

ואם ימנע ממני, שיהיו סביבי אנשים אוהבים ואמיצים שיקשיבו לי בכבוד ואהבה.

ועכשיו לולו.

איתי הוטרינר אומר שמבחינתו, לכלבים יש חיים טובים גם כשהם עיוורים:

אוכל, שתיה, אהבה, זה מה שהם צריכים הוא אמר לי הבוקר.

בית שהיא מכירה, אוכל, ריחות ואהבה.

ומה עם אחות/חתולה ומשחקי מחבואים, מה עם חגבים ודשא ברוח?

מה עם ריצה חופשית בדשא עם שער מתנפנף ונחיריים מתרחבים?

מה אם ל ר א ו ת?

אין איש שישכנע אותי שלי יכולים להיות חיים טובים בלי לראות.

אני לא ניתנת לשכנוע בנושא הזה כשזה נוגע אלי.

אבל לולו היא לא אני.  לולו היא כלבונת. לא אדם שאפשר לשאול ולברר את רצונו.

והשאלה שאני שואלת את עצמי קשורה ללולו הכלבה האהובה, המעצבנת – אין נביחה צורמת

יותר מזו שלה – ניג'סית מקסימה ומנחמת ולא אלי. זה לא עלי, זה עליה.

מה טוב לה?

איך אני יכולה לדעת מה לולו רוצה?

איך אני יכולה להחליט עבורה על חייה עכשיו?

לא כואב לה.

היא מבולבלת, חוששת, דרוכה מאד הבלונדה הזקנה שלי.

יקח לה כמה ימים והיא בטח תסתגל …איך יודעים מה זה להסתגל?

אז היא לא תתקל ברהיטים, אז מה?

עדיין כל רחש, רעש, צלצול יקפיץ אותה, דרוכה להגן ו…עיוורת.

זה לא עלי. עלינו. מה פתאום, זה על לולו שלי. שלנו.

מי אני להחליט על חייה?

מי אם לא אני?

חזרנו ממומחית העינים. בינתיים היא עיוורת לגמרי.

בעוד שבוע נדע אם אפשר להחזיר לה ראיה, אפילו חלקית, בעין הבריאה.

חדשות יותר טובות מלא חדשות בכלל.

בינתיים השאלה היפוטטית, מוסרית, תיאורטית

אבל לרגע לא פחות ממפחידה.