תקריב

.

.

.

הסבר ובקשת הצטרפות מפורטת מכם, מכן, נמצא בלינק הזה והוא, הג'ינג'י שבפוסט הזה, הוא

הסיבה וההסבר והטריגר לפרוייקט צעצועי הילדות שלי, בו אני מחפשת צעצועי ילדות ישנים,

מרוטים, אהובים במיוחד, מבוגרים במיוחד, שלכם, שלכן, של ההורים, סבא סבתא, של מי שלא

יהיו, ואני מבטיחה חוויה נעימה, מזכרת מודפסת ותודה נצחית.

.

ועכשיו לצעצוע ילדות המיתולוגי שלי:

הוא ג'ינג'י ומעולם לא הכזיב.

מפתח מסובב והמצילתיים והתנועות שלו מצחיקים ומשמחים בכל פעם מחדש.

ואחרי ששחקתי איתו הוא תמיד תמיד חזר לארון של אבא שלי שלא ישבר,

צעצוע מחוצלארץ.

כשעזבתי את הבית לקחתי הרבה דברים כמובן, כולל אלבומים ומכתבים וספרי זכרונות,

לא לקחתי אותו אין-לי-מושג-למה. השארתי אותו למשמרת אבל טרחתי להדגיש ולהגיד

שהוא שלי, למרות שהוא נשאר שם.

אוצר מחוייך ששימר לי משהו דהוי עם טעם וחיוך וזכרונות.

זכרון חושים דייק סטניסלבסקי.

אחר כך, הרבה אחרכך נולדה הבת שלי וצעצועים חזרו לקבל ערך מוסף ולקחתי אותו

אלי, וגם אצלי הוא הוכנס לאןשהו ומפעם לפעם נזכרתי בו וחשבתי מתי זאתי תהיה

גדולה מספיק כדי להנות ממנו וממחיאת הכפיים האיטית שלו,

אבל אז, גם בחילופי בגדים, גירושים, עונות ושנים ומה לא, לא הצלחתי לזכור את

המערה בה התחבא ועזבתי, ושכחתי ממנו,

כמו שעוזבים ושוכחים דברים בהתנהלות הזחוחה והפשוטה של החיים.

בשבוע שעבר רוני כתבה על העכבר הסגול שלה

ומיד כתבתי לה שאני לא מוצאת את הקוף שלי שאפילו איך קוראים לו

אם-בכלל-היה-לו-שם אני לא זוכרת, והיא אמרה תכתבי,

ואני כמו תמיד מצאתי תירוץ ואמרתי שאנ'לא מוצאת אותו,

אפילו שכבר המון זמן אני מתכננת לצלם אותו ולכתוב גם, ועזבתי שוב.

כמו תמיד, כמו בהתנהלות הזחוחה והפשוטה של החיים.

אבל

אתמול

הבת שלי הצטרכה את שק השינה ועליתי למדפים העליונים,

ושם, מכורבל בין שמלת וינטג' מפריז, שק שינה מפואר וזכרונות היה הג'ינג'י.

תראו את הפנים האלה. עיני זכוכית. פרוויה מרוטה. מדובללת. קרועה.

הג'ינג'י דהה. השפתיים קרועות ונפולות. החיוך נעלם.

הקרעים מגלים מנגנונים לכאורה-חסרי-נשמה,

חוטי ברזל נגלים בזרועות ורגלים שהיכו במצילתיים .

אני מלאה רגשי אשם וחמלה. תראו את הפנים האלה, תראו: הלב נכמר.

.

.

בן חמישים. רוב שנותיו בארון. ארון אמיתי, לא מטאפורי.