ניסיתי השבוע לחשוב אם יש אפשרות, חלילה ושאלוהים-ישמור-על-מחמל-נפשי-הילדה-שלי,
אם יש אפשרות שהבת שלי תעבור סוג של ארוע דרמטי כזה או אחר ואני לא ארגיש.
חרם כיתתי, הטרדה אמיתית מכל סוג, אלימות או חלילה תקיפה מינית, אונס, חד פעמי או מתמשך.
או האם יש אפשרות הפוכה, שהבת שלי היא הסיוט של איזה ילד או ילדה בבית הספר שלה,
שיש ילד או ילדה קטנים ממנה שהיא השטן מבחינתם, האיום, הסיוט ואני לא אדע.
ניסיתי לחשוב אם יש אפשרות שמשהו מהאפשרויות המסוייטות שכתבתי עכשיו,
לכאן או לכאן, עלולות לקרות בחיי הבת שלי ואני לא אדע. לא ארגיש.
היא לא תספר לי. אחרים לא יספרו לי.
האם יש מצב שמשהו מכל אלה יקרה בחיי הבת שלי בת הארבע עשרה ואני לא אדע??!!
כשהצלחתי לחזור לנשום – המחשבה מעוררת שדים וחרדות ברמה שקשה להכיל –
חשבתי שלדעתי, בחיים שלי, של הבת שלי, אין אפשרות שזה יכול לקרות.
לא במציאות של הבית שלנו והחינוך וההסברים והבטחון והדרך בה היא גדלה
לא עם מה שאני מאמינה שאני נותנת לה.
או אתם כמובן.
אני או אתם, המחשיבים עצמכם להורים אחראים, קשובים באמת, מתבוננים באמת, מאמינים
שיודעים מה קורה בחיים של הילדים שלכם, בדיוק כמוני. אני. אתם. אנחנו.
מצד שני,
ההורים שלי שגידלו אותי בלא פחות מאהבה צרופה, הקשבה ורק, רק כוונות טובות לא הרגישו בכלום.
לא הרגישו במסכת ה…..אני-אפילו-לא-יכולה-לקרוא-לזה-בשם-הלוואי-והייתי-זוכרת שעברתי לאורך זמן,
כנראה, בבית הסמוך לבית שלנו… לא הרגישו. המשכתי להיות הילדה הכי טובה בסביבה.
נערונת יפת מראה, נימוסים, התנהגות, ציונים טובים וחיוך הורס.
הילדה הטובה האולטימטיבית ממש.
איך ולמה איש לא זיהה משהו?
הורים, משפחה קרובה, מורים אוהבים, מ י ש ה ו? אין לי מושג.
וכשחשבתי השבוע על הנערים המפלצתיים ההם, שהרסו ועינו והתעללו ואנסו ומה לא את הנערונת
ההיא מ"צפון תל אביב", כשהתחלתי לקרוא ולשמוע את המילים הקרות, הכועסות, המרסקות את
הוריהם, משפחותיהם למילים ומאמרים ופוסטים שכללו איך לא את המילים, החברה בימינו,
הורים קרייריסטים, הזנחה ופני החברה שלנו לאן, איזה מין משפחות, איזה הורים,
לא הצלחתי להבין ב א מ ת מה אני מרגישה אל ההורים ההם, מה דעתי על ההורים האלה –
גם אלה שלא הרגישו מה עובר על הילדה הקרועה והאומללה-לבי-לבי-עליה במשך ש נ י ם
וגם, בהחלט גם על ההם שלא הרגישו כלום על הבנים שלהם.
איך אפשר לא להרגיש את הראשון ואיך אפשר לא להרגיש את השני.
ילדה מעונה וילדים מענים.
רותי אמרה לי השבוע, כשאמרתי לה שאין סיכוי שאיזה ילדה בכיתה של איה שלי עברה/ עוברת
אביוז מיני מאיזה סוג, אין סיכוי שמישהו בבית הספר לא היה שם לב,
ורותי שאלה כמה ילדים יש בכיתה ומרתי ששתים עשר בנות וחמישה עשר בנים,
ורותי אמרה שסטטיסטית שתיים שלש מהן חוו כבר הטרדה, תקיפה, אביוז מיני.
ואף אחד לא הרגיש? לא שם לב?
אצלנו בבית ספר? בבית ספר בכלל? בכיתה? במשפחה? בבית?!
זה הרי, על פניו, לא מתקבל על הדעת לא להרגיש.
שלש עשר נערים, שלש עשרה משפחות ואיש לא ידע….
זה הרי לא מתקבל על הדעת ששלש עשרה משפחות,
כ ו ל ן מורכבות הורים מחורבנים, מזניחים?
חבורת משפחות של מה?
של הורים מפלצתיים, לא מתפקדים, אדישים לגורל ילדיהם, קרייריסטים חברי לב?
דווקא כאן, בבית הספר הזה, בשכונה הזו התקבצו שלש עשרה משפחות לא מתפקדות?
כאלה שגידלו נשמות מ ת ע ל ל ו ת. לאורך זמן, בשיטתיות, בלי רחמים, חמלה, הבנה טוב ורע.
בלי שמישהו, לאורך שנים התייסר דיו כדי לספר, כדי להפסיק את הדבר הבלתי נתפס הזה שקרה,
ככה, במקרה התקבצו שלש עשרה משפחות?
כי אם לא,
אז המסקנה ההפוכה היא, שכולנו כאלה, וזה לא יתכן שכולנו כאלה.
אז נשארתי מבולבלת, עם שדים פרטיים מזנקים על ההזדמנות,
ושסועת לב מול הילדה הזו,
וגם, האמת, שגם עם רגש להורים ההם.
לא למפלצות האדם, בניהם, בני עשרה או לא בני עשרה,
אבל אליהם. אל הורים שהם.
שאני מאמינה ששוכבים עכשיו במיטתם קרועים ולא מבינים מה קורה, מה קרה, איך קרה.
קרועים בין האימה לחוסר האמונה.
בין ההבנה מה קרה כנראה לדאגה לילד שלהם,
בין הרצון להרוג את מי שעושה כך לנערה בת שלוש עשרה / ארבע עשרה
לבין ההבנה שזה הילד שלך שעשה.
אלוהים, זה נראה לי בלתי אפשרי.
ואני משוכנעת שהשאלה הכי קשה ומפחידה ועוד יגיעו השנים הרבות מולה
איך יתכן שקרה מה שקרה והם לא ידעו והרגישו.
והנה חוזרת התהיה שלי מתחילת הפוסט –
האם אני מאמינה שיכול היה לקרות משהו איום ונורא לילדה שלי ולא הייתי מ ר ג י ש ה –
אני, נכון להיום, לא מאמינה שזה אפשרי,
אני מאמינה גם שאם הייתם שואלים את ההורים ההם, הם גם היו עונים כך, ברובם.
ואל הורים האלה יש בי רגש.
הציפיה של קלי העט והמקלדת לתהות איך הם, ההורים האלה, מנסים להאחז במילים כמו הוא
ילד טוב, נורמטיבי, הילד שלי, אני לא מבין איך זה קרה,
איך הם לא אומרים בפנים מפוקסלות וקול מעוות יום אחרי שהתגלתה גודל הזוועה:
הבן שלי מפלצת, אנחנו לא הוריו יותר, הוא מנודה מהמשפחה כ ר ג ע,
היא דרישה מפלצתית.
ההורים האלה, בשלב ההלם וחוסר ההבנה והאימה שבהבנה שגר כאן בחדר הזה,
בבית הזה, אנס מתעלל מפלצתי חסר לב וחמלה והוא הילד שלי,
וחלקם בודאי יבעט וירק ויאשים את כל העולם ואת הקורבן ואת אלוהים ואת כולם,
ולא יעצור לרגע,
אבל,
חלקם האחר עובר ויעבור מסע לא פשוט.
הבנה והפנמה של מי הבן שלי באמת, יסורי מצפון, רגשי אשם איומים איך לא הרגשתי
וחשבון נפש מקולל ואיובי.
אין לי תשובה,
אבל כרגע, אין בי האשמות ברורות וחד משמעיות אל ההורים האלה. לא כרגע.
ושאלוהי ההורות ימשיך לעזור לי. לכם. לכולנו.
תקריב 
תגובות
כמו דקירה…
וכן, את צודקת – הגיהינום הוא כולנו. כולנו.. וזה יכול לקרות בכל מקום. בכל משפחה.
ובעצם לא.
כי משפחה מתפקדת עם סולם ערכים ותשומת לב לילדים, ושיחות, ודוגמא אישית וערכים – שוב ערכים, ולא, לא הכסף והמעמד והכוח כערך עליון. במשפחה כזאת קשה להאמין ונדיר עד בלתי אפשרי שיצמח ילד כזה. מתעלל וסדיסט ואלים רק בגלל שהוא יכול.
והתגובה של ההורים… הרפלקס המותנה של לרוץ ולספר כמה הילד שלהם נהדר במקום לעצור רגע ולעשות איזה חשבון נפש קטן, לפני הריצה לעיתונות ולהצטלמות תחת כל מיקרופון רענן – היא מעידה יותר מכל איפה צמחו המפלצות האלו. כי הם לא נולדו כאלו. היתה להם קרקע גידול.
לגדל ילדים זה גם לחנך אותם. בעיקר לחנך אותם. לא רק לחבק אותם ולהגן עליהם ולשכור את עורכי הדין הכי מתועבים כדי לחלץ אותם מהעונש המגיע להם, שלא היה צריך להגיע אם הם היו מקדישים קצת תשומת לב לילדים שלהם.
אז, כן. זה הילד שלך ואתה אוהב אותו. אבל לא. זה לא אומר שתפקידך הוא להלל ולשבח אותו כל הזמן. בטח לא באירוע כזה. תתכבד ותשאר בחשכת ביתך ותעשה בדק בית עם עצמך ועם המשפחה. הריצה לתקשורת היא חזות הכל והיא מוכיחה הכל על המשפחות האלו. ה-כ-ל
לא. לא חומלת על ההורים האלו. ממש לא.
אהבתיאהבתי
את יודעת, במשך שנים חרדתי מהאפשרות של בת של מישהו שקרוב אלי קרבת דם, תהפוך למעין נערה כזו. כמו האומללה מצפון תל אביב.
היא כל כך רצתה שיאהבו אותה, כל כך רצתה חבר, כל כך רצתה תשומת לב, והדימוי העצמי שלה כל כך נמוך והבית הוא כל כך לא בית.
כלומר בית. עם המון כסף. המון. מאות מטרים של כסף ומגרש חניה מלא מכוניות (של המשפחה) כל האפשרויות הכלכליות שאפשר בכלל לחלום עליהן. אבל בלי ספרים, בלי אמנות, בלי תרבות, בלי שיחה אחת. בלי דיון ערכי אחד בלי תשומת לב לילדים מעבר לכסף כאמור.
וכל הזמן חשבתי לעצמי שהיא יכולה להקלע לסיטואציה כזאת ואיש לא ידע. והיא תשקע בה יותר ויותר בגלל הצורך בתשומת לב ואהבה.
עכשיו היא כבר אחרי צבא. ואני מאמינה ומקווה שעברה את התקופה ההיא של הנעורים בתיכון בשלום. לעולם לא אדע כמובן.
אהבתיאהבתי
אני בוכה…
אהבתיאהבתי
אז מה את אומרת אסתי, שבבתים עם כסף ורצפות שיש אין הורים טובים, כי בשומרת אמרו שבקיבוצים אין הורים טובים, וכשהנער האתיופי ברחובות רצח ואנס את הנערונת שחזרה הבייתה או משהו אמרו שהאתיופים, ושלא חלילה נחשד בגזענות על מה לא אמרו ואומרים על האוכלוסיות החלשות שכל כך עסוקות בלהביא לחם הבייתה שאין להם זמן גם להשגיח על הילדים…
יש הורים ויש הורים ולא הכל אשמת ההורים. לא יודעת מה ראית בערוץ עשר שכנראה ממש הקפיץ בך משהו….אבל אם הגיע הורה לבית משפט ארבעה ימים אחרי שחרב עליו עולמו, משפחתו וגם הילד שלו כנראה יתברר עוד מעט כמפלצת ועומדת מולו כתבת עם מקרופון ואומרת לו: ספר לי על הילד שלך….את כועסת שהוא דיבר? שעדיין, אחרי יומיים שלושה לא מצא את הנכון? את הצודק?
וניסה מסערת רגשות להסביר, כפי שהוא ודאי מקווה ומאמין כי הדברים כל כך טריים – כי אולי הילד שלו דווקא לא היה שותף, אולי נפלה טעות..? והילד שלו, זה שעד לפני ארבעה ימים היה כל כך מוצלח כנראה הולך להתגלות כסיוט, כשטן, כהולך לבית סוהר או מוסד, עם כתם לכל החיים, אצבע מאשימה ומה לא – את כל אלה הוא לא הצליח עדיין, האבא הזה, לעכל, לחשוב להחליט מה צריך ואיך, ועל סערת הרגשות הזו, גם אם מול מצלמות ערוץ עשר, את כל כך כועסת?
בהרבה מאד דברים לך ולי יש ראיה מאד מאד דומה :) -, במקרה הזה, אני לא משוכנעת, עדיין, כל כך מהר, על אוטומט, שההורה הזה, אשתו, הם המפלצות, או האשמים. עדיין, אמרתי עדיין…יכול להיות שהוא הורה מזניח, מתעלל, רייקני, חלול, ומה שלא יהיה….אבל עכשיו, נכון להיום, בעיני הוא לא המועמד לדין….
אהבתיאהבתי
ובטח שאת תדעי
זאת לא השאלה
השאלה היא האם הם רצו לקחת אחריות על הידיעה.
לקיחת אחריות על הידיעה פירושה עימות עם הילדים שלהם. ובכלל לא בטוח שהם היו פתוחים לאפשרות הזאת.
לקיחת אחריות פירושה הודאה בכך שיש בבית דברים שהם לא בסדר ברמות כאלה גבוהות שכסף לא יכול לכסות.
אהבתיאהבתי
אכן בהרבה מאוד מקרים אנחנו חושבות דברים דומים. מרענן וחשוב לדעת שאנחנו גם חלוקות. אני בהחלט רואה את המקום ממנו את כותבת וזה גם המקום להגיד שוב בפעם הלא יודעת כמה, עד כמה אני שמחה על ההחלטה שלי (שלא היתה חד פעמית אלא נמשכה עשרים שנה) לא להביא ילדים לעולם הזה.
ובכל מקרה לגבי הכתבה בערוץ 10 ,את מוזמנת לראות אותה אצלי בבלוג ובכל מקרה אני מצרפת לך לינק:
http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=703352&sid=126
שימי לב, זה לא היה בבית המשפט. זו כתבה מבויימת וערוכה היטב. זה לא מנהמת הלב. מה היה לה לחפש שם אל מול המצלמות, אני תוהה.
ואם את שואלת זה היה הדבר הראשון שהקפיץ אותי.
ולגבי האחריות ההורית. לדעתי, וזו רק דעתי כמובן, הדבר המשפיע יותר מכל על הילד הוא הבית. אחרי זה בית הספר והחברים. קודם כל ולפני כל דבר – הבית. גם עם מרד הנעורים והדברים הנוראים שמתבגרים עושים לעצמם ולחברה, ברקע יש את הבית.
שרק נצליח לרפא את עצמנו ואת החברה החולה שלנו.
אהבתיאהבתי
רשימה אמיצה וכנה מאין כמוה.
היכולת שלך להסתכל על הדברים בכזו כנות ולראות את המורכבות שלהם ולא לשקר.
זה החומר שממנו את עושה את המשפחה שלך!
(התמונה מדהימה)
ואין מה לעשות, לפעמים ילדים לא מספרים להורים כדי שלא יכעסו עליהם ולפעמים הם לא מספרים כי הם לא רוצים לצער את ההורים ולהדאיג אותם, ולפעמים הם חושבים שהם לא עומדים בסטנדרטים הגבוהים של ההורים… זה קשה להיות הורים וילדים…
אבל המודעות היא הבסיס לקשר והיא הבסיס למה שלא יקרה. והמקרה הנורא הזה שקרה עכשיו הוא הזדמנות לכל ההורים לדבר עם הילדים שלהם על הנושא הזה, להראות להם שזה מעניין אותם ואיכפת להם ושמה שלא יהיה הם שם.
ואת מראה שאת שם. בהחלט.
אהבתיאהבתי
וזה רק ילך ויחמיר.
הלוואי שהייתי יכולה להאחז בהקבצת ההורים שלא יודעים בקטגוריית עשירים מדי או קרייריסטים מדי או נטולי כישורי הורות.
אבל האמת היא, לטוב ולרע, שהילדים שלנו נפרדים מאיתנו, ואנחנו יכולים עד מחר לפנטז שאנחנו יודעים עליהם הכל. לילדים יש כושר הסתרה עילאי, הילדים המדוברים הם בדיוק בגיל טיפוח הסודות, טיפוח הנפרדות, ואני חושבת שגם אם אתה הורה עמוס כרימון בכוונות טובות ובכישורים לא רעים בכלל, הידיעה כל כך קשה, והרצון ההדדי לא לדעת גם הוא יכול לפעול את פעולתו, שאין בי שום תימהון על זה שלא ידעו.
והתמונה בסוף? אני לפעמים לא מסתפקת בה, אלא מתגעגעת לימים שבהם באולטראסאונד הייתי יכולה לדעת כל מה שקורה איתם, או לפחות להאמין בזה.
אהבתיאהבתי
"ככה, במקרה התקבצו שלש עשרה משפחות?
כי אם לא,
אז המסקנה ההפוכה היא, שכולנו כאלה"
איך הגעת חלי?
מה זאת אומרת במקרה? לא במקרה בכלל. יש יותר משלוש עשרה משפחות כנראה, רק לאו דוקא במקרה הזה, ולאו דוקא פרשיות ש'עלו' עליהן. ועדיין, זה לא אומר שכולנו כאלו. באמת שלא הבנתי..
אני, אגב, חושבת מאוד דומה לחנן. מאמינה שענייני חינוך הם לרוב לא ביד המקרה, ושהורה קשוב (ואני רואה בך הורה קשוב, לפחות לפי מה שמופיע בבלוג :) היה מבחין בנקל. מאוד בנקל.
}{
אהבתיאהבתי
ממליצה לקרוא בענין זה את:
חייבים לדבר על קווין / ליונל שרייבר
אסתי-בבתים של הגרמנים היתה תרבות,ספרים,מוסיקה
נו,אז מה?
יש להפריד בין איך ההורים שלה לא הרגישו כלום
לאיך הורי הנערים לא הרגישו
אין המקרים דומים כלל
אהבתיאהבתי
המנגנון המוחי והחברתי בכל מה שקשור לאביוז, יודע להסתיר כל כך טוב.
וכן, המסקנה האיומה ההיא, מה לעשות, היא נכונה. זו שאלה של בחירה מודעות ואחריות. ולמרבה הפלא דווקא מה שאותי שיחרר וחיזק הייתה ההבנה שהרע הוא חלק מהאנושות – תמיד היה, תמיד יהיה, ושאין לזה שום קשר אישי אלי. לולא הבנתי זאת, לא הייתי שורדת את השנה האחרונה.
מהנסיון שלי לגבי הורים של תוקפים/תוקפות, היו את אלא שאכן גדלו במשפחה דיספונקציונלית והוציאו עלי את התסכולים שלהם, ושחזרו את מערך הכוחות אצלם בבית, מה שלא מוריד מהעובדה שהם היו (ועדיין) נבלות, והיו את אלה שחונכו להפליא, וכולם אהבו אותן והן היו מקובלות והן מצליחות מאוד היום, אבל בתוך הלהפליא הזה היה קוד מאוד ברור – להצליח בכל מחיר. ומסביב לזה הייתה העלמת עין עקבית של הסביבה. כי חלק מההצלחה הזו היתה כרוכה בחיסול איומים בסולם למעלה והרבה מאוד שקרים.
חוץ מזה – ילדים זה עם אכזר.
ולרוב האנושות יש בעיית תקשורת אקוטית. ובמקום שאין תקשורת יש אלימות. תמיד.
מצטערת שהעמקתי את שברון הלב וההלם שלך מן המציאות הנוראה הזו.
עצם העובדה שאת חושבת ושואלת שאלות, כבר מוציא אותך מהמשוואה. אבל כמה אנשים מעיזים לצעוד אל המקום האפל הזה? מעטים.
זה דורש הכרה בעובדה שכולנו בני מוות, וכולנו יכולים לקחת חיים. כן. אנחנו פשוט בוחרים שלא לעשות זאת.
ואת שבוחרת יום יום באהבה, אני סמוכה ובטוחה שהעברת את זה גם לאיה.
ואני מחזקת אותך, כי ברור לי שאת נותנת לה דוגמא אישית מופלאה.
ואם זה יעזור אני מוכנה לבא לבית ספר שלה ולדבר עם הכיתה שלה על הנושא.
ככה שאם חס וחלילה מישהי או מישהו נפגע או מכיר מישהו או מישהי שנפגעו או פגעו, זה יעודד אותם לדבר.
אהבתיאהבתי
כאבא לבנות אני זוכר היטב את הסיוטים האלה ודומים להם.
(ואני גם זוכר היטב מתי הם נגמרו: כשהן החלו לצאת עם חבר קבוע).
אהבתיאהבתי
במידה מסויימת משהו מזה לעולם לא תדעי
אבל כבר שלושה חודשים
אני נוסעת בימי שישי לאסוף את הילד שלי מתחנת האוטובוס
ודבר ראשון אני מסתכלת לו על הידיים
ולפי הידיים שלו אני יודעת
איך היה השבוע
אחר כך הוא מתחיל לספר לי…להזכיר שצריך לקנות ממתקים לשבוע
להגיד שהוא הגיע שני בריצה אתמול
ושהוא נורא רעב
אבל אני כבר יודעת, כי ראיתי את הידיים שלו
(נשבעת)
ולפעמים אפשר לא לדעת
אבל יש פטנט, הלב יודע אותו
זה דומה קצת לכפתור טיק טק
(כנרת שכתבה שתי תגובות מעלי, הסבירה את הדברים יפה)
אהבתיאהבתי
קודם כל, חשוב לזכור שגם ילדים בנים נפגעים, עד גיל 12 כנראה במספרים דומים לבנות
דבר שני, זה די מזעזע שאישה צריכה בן זוג קבוע כדי להיחשב מוגנת. גם כי מה זה אומר על כל אלה שאין להן בן זוג? וגם, האם בן זוג לא יכול לאנוס או להתעלל? יכול גם יכול.
ההצעה של לחישה, לבוא ולדבר בבית הספר היא הצעה נדיבה מאוד, תחשבו על זה, תחשבי על זה חלי, יש גם סדנאות לכל הגילאים שמעבירים מרכזי הסיוע. זה מעניין, וכייפי ומביא את הילדים למודעות.
אהבתיאהבתי
למיכל ש.
יכול להיות שזה מזעזע, אבל את הסיוטים שלי זה הפסיק.
(ובכלל, כשאתה דואג ליקיריך ואהוביך אתה יותר חושב על האושר שלהם ופחות על איך שזה נראה בבלוגים).
אהבתיאהבתי
כוונתי לא היתה לבקר את האמירה שלך, אלא להסתכל עליה בעיון המגיע לה. התחושות שלך הן לא כאלה נדירות ומוזרות, הן מייצגות את מה שרוב בני האדם מרגישים. אני לא מגנה אותן כי אם תוהה איזה עולם זה שבו אישה זקוקה להגנה גברית מתמדת, ומצד שני מוטרדת ומותקפת על ידי גברים. מבלבל, הא?
אהבתיאהבתי
זה שהחרדות שלך נרגעו לא אומר כמובן שהמציאות השתנתה והאם התחושה רגיעה שלך היא לא
wishfull thinking
ולא בהכרח הדבר האמיתי?
כמו שלהגיד זה לא יכול לקרות בבית שלי, זה עצימת עינים והתכחשות למה שיתכן שקורה בבית של כל אחד מאיתנו.
אהבתיאהבתי
מיכל,
אני לא משוכנע שזה אך ורק הקטע של "ההגנה הגברית".
זה גם העניין שהייתי יותר רגוע בכך שהאמנתי שבן זוג קבוע מוציא את שני בני הזוג – גם את הבן וגם את הבת – ממעגל ה"שטויות" ומפחית מאד את הסכנה הזו.
(כמובן, תחת ההנחה שהבת שלך לא יוצאת עם פרחח)
אהבתיאהבתי
כי בגיל הנעורים אנחנו- אז והם-היום עסוקים מאוד בלהסתיר מההורים.
לא מפני שבאמת אי אפשר לבוא לספר להם, לא באמת משום שהם לא נותנים ביטחון, אלא משום שזו בדיוק התקופה שבה מבצעים את ניתוח הכריתה של האני מן ההורים, מפרידים, לומדים לגלות במה אני שונה, באיזה ערכים אחרים לגמרי (או זהים לחלוטין) אני מאמינה, איפה הצרכים שלי, שלא דומים לאלה שהם מדמיינים מתוך עצמם.
זה לא תמיד קשור בהזנחה, או קהות חושים או חוסר תשומת לב.
אהבתיאהבתי
חלי,הנער המתווך גדל בבית בו אביו הכריח אותו, יחד עם אחותו הקטנה, לראות סרטים פורנוגרפיים. הנערה הנאנסת גדלה בבית הרוס. אם נבדוק את ה'משפחות הטובות', אין לי ספק שמתחת לשטיח המשובח בסלון נמצא הרבה לכלוך.
אני לא אלוהים, אני לא יכולה לדעת איך כל המשפחות הללו תפקדו, אבל להערכתי ולאמונתי, ושהלוואי שלא תתבדה לעולם, כשמגדלים ילד באהבה, נמצאים אתו באמת במהלך היום, ולא ב'זמן איכות' פעם בשבוע, הילד יצמח להיות אדם טוב, לא תוקף ובטח שלא קורבן.
אהבתיאהבתי
אני יודעת שבתי בת ה-16 מסתירה דברים. אני מכבדת את פרטיותה ומקבלת את זה שזה חלק מהעיצוב העצמי שלה.
אני לא לגמרי משוכנעת שהייתי יודעת על מה שקרה לה לפני שנתיים בביתם של החברים הטובים שלנו כשלא היינו שם אתה. היא סיפרה מעצמה ומיד. גם התגובה שלנו הייתה מיידית. למרות הזעזוע הייתי גאה בה ובנו על שלימדנו אותה שמעשים חריגים חייבים לספר. ילדים צריכים לדעת שיש דברים שחייבים לשתף.
מפליא אותי איך אף אחד מהילדים האלה לא סיפר להוריו דבר.
אהבתיאהבתי
אסתי: מטרידה אותי התפיסה השלטת של "אם היתה להם תרבות וספרות זה לא היה קורה". זו היא אמונה שכנראה אינה קשורה למציאות, ונועדה לבסס איזושהי עליונות של האליטות.
עשו פעם מחקר על אנשים שהצילו יהודים בשואה. חיפשו מה מאפיין אדם שסיכן עצמו כדי להציל מישהו אחר משכנו שלא עשה כן. המאפיין היחיד שנמצא הוא כיצד התחנכו כילדים. ההורים של המצילים לא כפו משמעת, לא הכו, ושמרו על קשר חם ואוהב עם ילדיהם.
ילד שנענש על כך שסיפר את האמת לא יספר מה באמת קרה.
אהבתיאהבתי
אני מאוד רוצה לקוות שאם יקרה כזה דבר לאחד מילדיי, אני אשים לב ויותר מזה – שהם יבואו מיוזמתם ויספרו לי.
אלא שבצער רב אני אומרת שאני ריאלית ואת רוב רובם של חייהם של בניי הבוגרים אני לא יודעת. לא בגלל שאני לא רוצה. אולי בגלל שאלה בנים, אני לא יודעת, אבל חלק גדול מחיי עובר עליי בתקווה, תפילה ובקשות למישהו שיקשיב, שהחיים טובים אליהם ושהם טובים אליהם בחזרה.
אהבתיאהבתי
ונזכרת בפוסט הזה:
http://www.notes.co.il/chelli/45136.asp
אהבתיאהבתי
שאפשר לפנות לאימא שלי אם חו"ח אהיה בהריון.
היא תתעלף אבל תעזור.
ולא, אני ואימא שלי זה היה כסאח, והסתרתי ממנה מליון דברים, והייתי קנאית לפרטיותי, אבל כשאחת מחברותיי חשבה שהיא בהריון (והיא, אגב, מקרה של בחורה פרובוקטיבית כנראה כתוצאה מאונס – אבל לצערי אני מדברת כאן בחכמת הבדיעבד) אמרתי לה ללכת לאימא. כי אימא יודעת מי גר איתה בבית.
אני יכולה למרוח אותך שאת אימא טובה, אבל אולי פשוט תשאלי את הבת שלך?
כמובן, רק אחרי שתחזרי ותשתכנעי בכך בעצמך.
****
קל לנו לחשוב שלנו זה לא יקרה. זה מנגנון הכחשה שימושי ביותר. קל לי לחשוב שאני במחצית העליונה של ההורים הטובים, אבל יש ימים שבהם אני סתם מחורבנת. אבל כשהבת שלי (7) מספרת לי משהו אני כל כך שמחה, ואז אני יודעת שאני אימא טובה.
אהבתיאהבתי
האינסטינקט מנסה להגיד בטח שאדע…. בטח.
אבל המציאות טופחת על פני. לגבי בת שעוברת משהו (טפו טפו חמסה אלוהים שישמור) ולא מספרת- מכירה משפחות נהדרות ומעולות שלא חשבו ולא דמיינו ורק אחרי שנים רבות שהסוד נחשף היכו על חטא והבינו… (ההתנהגויות והקושי לא קרו בגלל התינוק החדש… או בגלל הגירושים… או כי עברנו דירה…)
ולגבי התוקפים, אני מזכירה לכולנו את הניסויים החברתיים נוסח ה"נחשול" וכמה כוח יש לחברה ולקבוצת הגיל בטינאייג'ריות… גם הנערים הכי "טובים" (מה זה בכלל?) עלולים למעוד ולהגיע למקומות מזוויעים בהינתן הקבוצה ה"נכונה", אולי קצת חומרים חיצוניים כמו אלכוהול או גראס.
זנ מדכא, אבל זה באמת יכול לקרות לכל אחד :-
0
אהבתיאהבתי
http://igalsarna.blogspot.com/2010/03/blog-post_07.html
אהבתיאהבתי