תקריב

.

בימים האלה הכל מתנקז אל העדשה.

אני מצלמת כל הזמן. פשוט ככה.

לפעמים גם הילדה שלי נלכדת בה,

אבל היא רגילה,

ואני,

הפנים האלה, העינים האלה איך אפשר לשבוע,

ובכל זאת מה שאני רוצה באמת בימים האלה זה להתקרב לDNA של העולם.

אני רוצה לראות את המולקולות של החומר,

לפרק את הרגיל למרכיביו.

ככה העין שלי רוצה עכשיו. כל הזמן. קרוב. יותר קרוב ויותר.

ומצד שני, הזמן של עכשיו הוא נקודת שינוי גדולה ולא ברורה.

כמו האאוט-אוף-פוקוס בעדשה המתחיל לאט, בדיסולב איטי להסתובב על צירו ולהתכוננן לַכֵּן.

לַכֵּן פוקוס. לַחדות המתחייבת. ולכן אני עושה לעצמי תרגילי לא-כל-כך-מקרוב-לפעמים.

ככה בבינוני. בַּרַגיל. בְּאיך-שרואים-באמת. בַּחיים ממש.

אי אפשר,

אני מסבירה לעצמי, לחיות או אפילו לצלם רק באקסטרים קרוב או אקסטרים רחוק,

חייבים ללמוד לראות, להרגיש, לחיות גם את האמצע לפעמים. את הרגיל.

First we'll take the camera, then we'll take life itself

תרגיל עצמי בהתבוננות:

כשמצאתי את השולחן המוזר הזה באיזה אתר בניה – שולחן, כמה קרשי בנין מחוספסים,

צבועים חלקית בסיד לבן, מחוברים במסמרי ענק – לא תארתי לעצמי כמה בדיוק, על הסמ'

הוא יתאים למקום הזה, ולבית שלי. נשטף במים וסבון ומאז הוא שם, כאילו מתמיד. כאילו

במיוחד. מה שמונח עליו מתחלף לפעמים, אבל איכשהו נשאר תמיד באותו כיוון ואופי.

אוסף בתחילת דרכו. אבני לב הנאספות בים, בשדות ובכלל

ענף שנאסף

שיח ענק עם פריחה לבנה יפייפיה ממש שאספתי מגיזום לפני חודש. הפריחה התייבשה ונשארה כך.

על מדרכה אחרת

חייבת להתקרב

בקבוקי sunbitter ששומרים לי ב"קפה איטליה"

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ואני מגלה שאם אני מעיזה להתרחק מעט. לקחת כמה צעדים לאחור ולהסתכל, אני מגלה שמה שראיתי,

שאני מחפשת כל הזמן, שאני מפחדת שאולי לא קיים, בטח כשמתרחקים, לא נעלם.

הוא משתנה. הוא אחר, וחדש, אבל עדיין יפה בעיני.