שאלה. בעיקר לעיתונאים שבינכם

 

 

אם השאלה הראשונה ששואלת אותך עיתונאית היא:

כמה את דומה לדידי – הדמות שאני מגלמת ב"עד החתונה" ותשובתך החד משמעית היא:

אין שום דמיון, חד משמעית ביני ובינה, האמת שאני אפילו לא מכירה אשה שדומה לה

וחוץ מזה, אני דומה לה בדיוק כפי –

טוב, אני מדברת בשפה גבוהה ליד עיתונאים you know –

בדיוק כפי שאני דומה למלכה לב-ארי, הדמות המוחצנת, ההפוכה מדידי שגילמתי ב"חשופים".

וכשהיא מתעקשת,

אני מוסיפה, מה שנכון לגמרי, ומשתמשת בדימויים כרגיל,

שיש דמיון בעדינות הבסיסית בין דידי הכתובה וביני, אבל זהו, ממש זהו.

אין בי כפיפות מול כלום, מעולם לא הייתה בי, תשאלו את מפקדי בצבא, הגברים בחיי ומי לא,

ומעולם, מעולם לא חוויתי משהו שאפילו מזכיר את חייה ויחסיה של דידי עם בעלה ועם העולם,

אז איך, תגידו לי איך קורה שאני פותחת עיתון וקוראת ההיפך?

 

 

זו אני?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

או אולי זו?

 

 

או אף אחת או כולן. קוראים לזה משחק.

 

 

 

צלצלה המראיינת. דוברו דברים ביושר ופתיחות. חילוקי דעות גדולים ביננו, ישארו כאלה.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רוני  On 19 בפברואר 2010 at 09:45

    אני לא מכירה את הכתבת, ולא מתכוונת להצדיק אותה, אבל למרות שאני כל כך משתדלת לזכור ולדייק, אפילו פעם אחת לא קרה שלא באו אלי בטענות על שיבושים והוצאה מהקשר.
    זה מתסכל אותי לא פחות מאשר את המרואיינים, וזה קורה גם כשאני מקליטה, כותבת, מאמתת – בכל זאת.
    המסקנה שלי – לאו דווקא לגבי המקרה הזה אבל בכל זאת – שיש הרבה דברים שאנחנו לא מבינים בכל שיחה, אבל כשהיא מתועדת, אנחנו נחשפים לכל מה שהאדם השני, העיתונאי, לא הבין. ויחד איתנו נחשף כל העולם לטעות הזו, וזה מעצבן.
    הנחמה – כתבה זו רק כתבה. מחרתיים אף אחד לא זוכר.

    אהבתי

  • גיל  On 19 בפברואר 2010 at 09:50

    לשלוח את הכתבה לפני הפירסום למרואיינים כדי לוודא שהם מסכימים עם הכתוב ורוח הדברים.

    אהבתי

  • ח ל י  On 19 בפברואר 2010 at 10:25

    זה אפילו אני לא מבקשת, מה פתאום.
    זכותו של עיתונאי לדעה וחוות דעת על מי שהוא מראיין, זה הרי העניין. עיתונאי הוא לא רשמקול מהלך, משרת את האינטרס של המרואיין….מצד שלישי להגיע לראיון בלי ידיעה ברורה על איך הכתבה תראה ועם קצת אינטליגנציה רגשית, זו גם אפשרות.

    אהבתי

  • גיל  On 19 בפברואר 2010 at 10:31

    בהחלט זכותו וחובתו של עיתונאי לחוות דיעה, אבל הדיעה הזו צריך שתהיה מבוססת על דברים שאמר המרואיין ב"רוח הדברים". כלומר, ציטוטים סלקטיביים או חלקיים כשנאמרים דברים סותרים שלא מצוינים זו עבודה רשלנית ולא אתית בעיניי.

    אהבתי

  • גאלה  On 19 בפברואר 2010 at 10:46

    הצעות מעשיות:
    כשאת חותמת על חוזה לתפקיד כלשהו, אל תתחייבי לשתף פעולה באופן עיוור עם היחסצ.
    נסי לכוון את הראיון כשהוא מתחיל להיראות כמו זה שתיארת. ואם זה לא מצליח – סיימי אותו טרם זמנו. אפשר לעשות את זה בנימוס, ואחר כך לפצות את ההפקה בבלוג שלך. יהיה מעניין לקרוא אצלך את התוצאה.

    אהבתי

  • חגית  On 19 בפברואר 2010 at 11:10

    ואיזה מזל שאת יכולה להפריך את דבריה בבלוג שלך בלי להתאמץ כלל… וא/נשים פשוט קוראים את מה שיש לך להגיד בלי שהתאמצת למכור להם (כמו זו מהעיתון) את דברייך, אלא פשוט כי את מעניינת…
    ואם כועסים עוד קצת, כי הכעס הוא כזה שמתעקש לבוא לגור אצלנו לעיתים, אז אפשר גם לאיים עליה בהוצאת דיבה…
    או שאפשר גם פשוט להגיד לעצמך שהיא לא קובעת את המהות רק כי היא מגבבת מילים באיזה עיתון. את הרי כבר הפרכת את דבריה, נתת את הגירסא שלך ועכשיו אפשר אולי להתעלם ולהניח את זה בצד

    שבת טובה שתהיה אמן

    אהבתי

  • ח ל י  On 19 בפברואר 2010 at 11:19

    זה לא כל כך דרמטי חגית :)

    זו סתם עוגמת נפש על אדם שישבת מולו ושמע דברים אחרים מאלה שאמרת באיזה אופן, מהתסכול שמי שהקשיב שרת רעיון שאיתו הגיע, שמי שהקשיב חסר אינטליגנציה רגשית כדי להבין מי את ושיקף אותך / אותי לעולם – הקורא גלריה – באופן הפוך למי שאת 'אני מאמינה שאני. זה מתסכל ומכעיס.

    אין שם הוצאת דיבה. בודאות אין שם זדון או רצון רע באמת, סתם. פשוט אין שם מה שחשבתי שיש. אכזבה, תסכול וקצת כעס וה ר ב ה ה ר ב ה עצבים.

    הולכת לפרמיירה. יותר חשוב :)

    אהבתי

  • לא עיתונאי  On 19 בפברואר 2010 at 11:34

    יצא לי לגמרי במקרה לראות השבוע קטע מסדרה שהשתתפת בה. זה היה בשידור חוזר עד כמה שהבנתי. בקטע שם הדמות שאת מגלמת רותחת מזעם על עיתונאית שכתבה עליה דברים שנראו לה מסולפים. דמיון או לא דמיון, לא יודע. אבל זה צירוף מקרים אירוני.

    אהבתי

  • ח ל י  On 19 בפברואר 2010 at 11:39

    על פי התיאור שלך זו יכולה להיות רק מלכה מ"חשופים" – מכחישה דמיון גם לההיא, בעיקר לההיא :)

    אהבתי

  • א  On 19 בפברואר 2010 at 11:44

    זה מעניין איך אחרים, לאו דווקא עיתונאים, שומעים את הדברים שאמרנו. ההדגשים שנדמה לנו שהבהרנו, והניסיונות המוצלחים (לדעתנו) להסביר נשארים אצלנו, אחרים מבינים משהו אחר לגמרי.
    בלי ראיונות למיניהם, אני נתקלת בזה ביומיום, בשגרה.
    זה גם העניין – כל אחד מבין אחרת.
    מצטערת על עוגמת הנפש שלך מהראיון. קראתי אותו ומבלי להיכנס לפרטים כאלה ואחרים, יצא מעניין ודמותך המתוארת שם קצת מזכירה את זאת שאני רואה כאן בבלוג

    אהבתי

  • שלומי  On 19 בפברואר 2010 at 11:53

    ולמי שעדיין לא הבין
    ככה זה עובד

    עיתונאי מראייין
    עיתונאי כותב את הראיון
    עיתונאי מעביר את הטקסט למערכת
    עורך משנה שלא נכח בראיון עובר על הטקסט ועורך אותו
    מחליט איזו כותרת תעטר את הכתבה ובנוסף כותב טקסט תמציתי ששמו כותרת משנה.
    עורך משנה מעביר את הטקסט הערוך להגהה
    מגיהה מעביר את הטקסט לעורך משנה
    עורך משנה מעביר את הטקסט למעצב
    מעצב מעמד את הכתבה
    אם צריך לקצר את הטקסט מפני שהוא ארוך מידי אז מקצרים פה מילה שם משפט.
    כתבה מעוצבת עם תמונה עם כותרת ככה שמושכת את העין עוברת לעורך העיתון.
    עורך העיתון שלא נכח בראיון נותן כותרת קצת יותר מחודדת ככה שידעו מי כאן המנהל.
    עורך העיתון שלא נכח בראיון עורך גם את כותרת המשנה ככה שיידעו מי בדיוק מחליט.

    כתבה יורדת לדפוס
    הכתבת שכתבה את הראיון מקבלת את העיתון המודפס ועינייה דומעות – הרי זה לא מה שהיא אמרה לי אוי לי איזה בושה.
    עורך לכתבת מה עם הכתבה הבאה צריך אותה למחר אני צריך 2000 מילה?

    כתבת יוצאת לראיין עוד מרואיין
    מרואיין כותב בבלוג שלו

    איך? איך דבריי יצאו מהקשרם?

    אהבתי

  • נועם  On 19 בפברואר 2010 at 13:35

    התמונה הגדולה עם מיקי קם היא מצוינת. רוב קוראי העיתון יתרשמו בעיקר ממנה, והיא מחמיאה לך. זה העיקר.

    אהבתי

  • טלילה  On 19 בפברואר 2010 at 13:42

    הרגיזה מאוד גם אותי, וגם כתבתי תגובה. אני חושבת שכל מי שאינטליגנטי וקורא את הכתבה מרגיש את העיוותים הכוחניים והצהובים שנוצרים שם, ושאין להם קשר למציאות או למשחק, או לשתי הנשים המוכשרות והחכמות מאוד שמתראיינות שם.

    אהבתי

  • טלילה  On 19 בפברואר 2010 at 13:48

    שאני מסכימה עם נועם. התמונה מצוינת ויש בה רמיזה לחלי הצלמת המוכשרת שאני מכירה מהבלוג, וזה נחמד.

    אהבתי

  • איתי  On 19 בפברואר 2010 at 17:17

    חלי,
    אני לא עיתונאי.
    קראתי את הכתבה לפני 20 דקות, ועכשיו אני קורא את תגובתך. לא חזרתי לכתבה לבדוק, כך שזו התרשמותי הנקיה. אני לא זוכר מהכתבה שאת אמורה להיות זהה לדידי. אני היטב את הדימוי על אנשים ה"מצויירים" בטכניקות שונות, ושאמרת ששתיכן מצויירות בצבעי מים. והדימוי מאוד מצא חן בעיני. מקווה שהוא אכן שלך….
    שבת שלום.

    אהבתי

  • עידו לם  On 19 בפברואר 2010 at 21:20

    http://www.notes.co.il/merhav/65229.asp

    אהבתי

  • ימימה  On 19 בפברואר 2010 at 21:22

    טוב, לא תמיד. אבל הרבה פעמים, כדי לא לצאת אהבלה, אני מעבירה את הכתבה או חלקים ממנה למרואיין, ומוחלת על האגו. לפעמים יש כאלה שמבקשים ממני לעשות את זה (רופאים) ואין לי בעיה עם זה בכלל. אולי זה פשוט כי הרבה פעמים אני מתעסקת בדברים שזו הפעם הראשונה שאני שומעת עליהם ורוצה להיות מדויקת ואולי פשוט כי ככה אני (חסרת ביטחון ונמושה). מה שכן, אני שמה גבולות וכשנראה לי שמתחילים לשכתב אותי אני עוצרת את העניין. אבל זה קורה מעט מאוד ובדרך כלל רק עם אנשים שבעצמם לא בטוחים בעצמם.

    אהבתי את התיאור של שלומי. העביר יפה את הטלפון השבור.
    .

    אהבתי

  • יובל אברמוביץ'  On 19 בפברואר 2010 at 21:31

    אין מחילה וסליחה על טעויות מסוג זה
    האמינות צריכה להיות נר לרגלי העיתונאי
    נכון, יש עורכים שלפעמים חותכים,משנים,מזיזים שורות. עיתונאי אחראי יעבור על הכתבה לפני ירידתה לדפוס

    יש טעויות קטנות שקורות. עיוות המציאות זה חמור גם אם במקרה שלך זה נשמע לי יחסית נסבל

    אהבתי

  • מלוכסנת רחוקה  On 20 בפברואר 2010 at 08:27

    על זה אנרגיות
    בטח לא ביום ככ יפה.
    או כמו שאומרים – דפדפי.

    אהבתי

  • קורא  On 20 בפברואר 2010 at 11:56

    יש לך בלוג נקרא בטירוף לא?

    אהבתי

  • כנרת  On 20 בפברואר 2010 at 13:50

    שעיתונאי רציני לא יעביר את הכתבה למרואיין, חלילה וחס, אבל בהחלט ידרוש לראות אותה בעצמו לפני הירידה לדפוס. בגלל שהוא צריך לצמצם את הפער שנוצר בין מה שהוא העביר לבין מה שלוטש קוצר שויף שוכתב הודגש מוסמס בגרסה הסופית.

    אהבתי

  • אסתי  On 20 בפברואר 2010 at 13:58

    אבל אני מתארת לעצמי שהיא מעוותת וצהובה יען כי זה מה שנדרש היום במה שקרוי "עיתונות" וזה גם מה שמה שקרוי עיתונאים ששים לנפק.

    ורק הערה קטנה לסדר היום – יש גם עורכים. לפעמים את כותבת כתבה X ופותחת את העיתון ומתפלצת כי התפרסמה כתבה Y. ואז לכי דברי ללמפות. למי תסבירי שזה לא מה שכתבת?

    ואם נחזור לעניין הראיון והתוצאה, אני זוכרת שלפני שנים, עוד הרבה לפני שהכרתי את העיתונות מבפנים, חברה שלי, שחקנית שהיתה מאוד ידועה אז, יצאה בתוכנית חדשה, והיתה צריכה להתראיין בידיעות אני חושבת. עשינו חזרות איך היא מתנהלת אל מול העיתונאי/ת ואיך כל שאלה צהובה שלו/ה היא הודפת וחוזרת לדבר על מה שהיא רוצה לדבר. והיו כמה נושאים שאמרתי לה שתתנה את הראיון בכך שהם לא ישאלו.
    שור אינאף כל הכתבה נסבה בדיוק על הנושאים האלו. אותם סיכמנו שהיא מתנה שלא יעלו בראיון.

    ההמלצה היחידה שלי – לא להתראיין. נו מטר וואט.

    אהבתי

  • ח ל י  On 20 בפברואר 2010 at 14:09

    עולה סידרה שאני א.אוהבת עד מאד
    ב.שבעת רצון מהעבודה שלי בה
    ג.מחוייבת בחוזה לשתף פעולה עם יחסי הציבור
    ד.ראיון ב"הארץ", בגלריה, מי צריך לדאוג? מי

    ב ו ם:)

    אהבתי

  • ח ל י  On 20 בפברואר 2010 at 20:44

    לא צהובה אסתי. לא צהובה, לא רכלנית.
    שום טענות מהכיוון הזה דווקא.

    פשוט כאילו ישבה שם מישהי אחרת, לא אני.
    אני, אין לי קשר לשחקנית המתוארת שם. חלק מהמילים שהיא אומרת אכן שלי, הרצף, הכוונה, ממש לא. תעלומה בעיני, בחיי.

    אהבתי

  • אסתי  On 20 בפברואר 2010 at 20:49

    לפעמים, ואצל חלקנו, תמיד – הביקורת הגדולה ביותר היא שלנו על עצמנו.
    אני חושבת שאת מאוד מחמירה כאן, כי לפחות בקריאה שלי את הכתבה יצאה ממנה אשה-נערה חכמה, מקורית, עמוקה, מחפשת ובעיקר מאוד מעניינת.
    וזאת את.

    אהבתי

  • א  On 20 בפברואר 2010 at 21:06

    ומה שניסיתי לומר קודם…

    אהבתי

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 20 בפברואר 2010 at 21:23

    לא הצלחתי להבין מה דעתה עליך ובכלל נשארתי עם הרגשה משונה מהכתבה

    אהבתי

  • עיתונאי  On 20 בפברואר 2010 at 21:37

    לפעמים עיתונאי רציני עובד משבע בבוקר עד שבע בערב, והכתבה שהוא כתב נערכת עד תשע, והוא לא יכול לחכות בשביל לראות אותה, וכך נוצרות חלק מהטעויות.

    אהבתי

  • אסתי  On 20 בפברואר 2010 at 21:42

    מה איכפת לך מה דעתה של הכותבת על המרואיינת?
    זה לא תפקיד העיתונאי או הכותב להביע את דעתו במקרה של ראיון או כתבה, אלא אם כן זה מאמר דעה.
    וזה לא היה מאמר דעה
    תפקידו של עיתונאי להביא את העובדות אל הקורא שיגבש הוא (הקורא) עצמו את דעתו.
    מה שכן, הכתבה היתה… סתמית, בלי אמירה, בלי שאלות מעניינות, בלי תובנות חדשות, בלי ללמד שום דבר, או במילים אחרות – סתם

    אהבתי

  • ח ל י  On 20 בפברואר 2010 at 22:18

    בוודאי שבראיון, דעתו של המראיין חשובה.
    התרשמותו, במילים, ברמיזות, ברוח הדברים קובעת את רוח הכתבה. חיובית, שלילית, מועילה, מפדחת….
    אחרת מה טעם לבחור מראיין מסויים דווקא לראיין מרואיין מסויים. החיבור, הניגודיות, הזהה – מה שלא יהיו שיקולי העןרך השולח, המפגש בין שני אנשים מסויימים, דווקא אלה גורם לראיון להיות מעניין.

    קחי שלושה מראיינים, מרואיינת אחת, בלי תיאום בלי כלום, תקבלי שלושה ראיונות שונים לגמרי.

    תפקיד העיתונאי להביא עובדות, זה נכון,
    אבל תפקיד המרואיין שונה לחלוטין.

    אהבתי

  • אסתי  On 21 בפברואר 2010 at 12:37

    ואין ראיון או כתבה שלא מגיעים מתוך דעה של הכותב
    אם הכתבה מפרגנת אז זו כנראה דעתו של הכותב ואם היא קוטלת אז בודאי שזו דעתי של הכותב.
    רק למה הקורא צריך לחפש אותה במוצהר?
    זו היתה השאלה.

    אהבתי

  • יאיר רוה  On 25 בפברואר 2010 at 11:34

    קודם כל, בבתי ספר למשחק צריך ליזום גם סדנת ראיונות ותקשורת. שיידע כל סלב-בפוטנציה איך מתנהלים עם עתונאים, ושלא יופתע אחר כך. שנית, הנה עצה טובה שתציל כל אדם, אלמוני או מפורסם, מכל סיטואציית "הוצא מהקשרו": כשהעיתונאי מוציא את מכשיר ההקלטה שלו, הוציאו אתם את מכשיר ההקלטה שלכם. שימו אותם זה ליד זה על השולחן בבית הקפה והקליטו את השיחה במקביל. מאותו רגע אין יותר שום בעיה של פרשנות ותעתועי זכרונות. הכל ברור ושקוף. באחריות.

    אהבתי

  • ח ל י  On 25 בפברואר 2010 at 11:46

    יאיר יקר,
    אני מחשיבה עצמי כמרואיינת מיומנת ממש, אבל ממש. מעולם לא נזקקתי להוכחות מהסוג הזה…גם הפעם לא, הטענה שלי עמוקה יותר מכן אמרתי, לא אמרתי…..
    אין לי טענות צהבהבות או טמינת מלכודת או עשית נזק במזיד, יש לי טענות הבנת הנקרא / הבנת העניין, מה אומרים לך במובן היותר עמוק מתחביר וצירוף מילים.
    כאילו דברתי בשפה אחת ומי שישבה מולי שמעה בשפה אחרת.

    מדהים. מעולם לא קרה לי בעבר. מעולם.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: