הצפרדעים הגדולות – כתבתי פעם על צפרדעים אחרות – העומדות ברחובות על לועיהן הפעורים
מסקרנות אותי בכל פעם מחדש. החולשה שלי לוינטאג', לרהיטים נושאי היסטוריה וצלקות,החיבה
שלי לכסאות עץ ישנים ובעיקר חותמו של אבא שלי, ניגורו ושנות ילדותו מעמידים אותי לא פעם
ולא פעמיים לצידי צפרדעי ענק צבעוניות – אמא-אל-תעצרי-את-האוטו-אמא-פליזזז –
עומדת כבדרך אגב, מעמידה פני תם ומציצה מזווית העין, אולי האוצר הבא מסתתר בדיוק כאן,
מתחת לקירות גבס מפורקים וניירות גליים אפור פלדה ושאף אחד שמכיר את אמא של איה לא יעבור
ויזהה אותה שולפת שרפרף עץ מתפרק או סתם גזע עץ שהתאהבה בו ברגע. פוטנציאל.
הצפרדע האדומה הזו ואחיותיה על מגוון צבעיהן חונות ליד הבית שלי בשנתיים האחרונות – סאגת הנובורישיות, לא עכשיו, לא היום – לפני כמה חודשים הגיעו משאית ומנוף – אני אוהבת מנופים, עגורנים – בכלל אני אוהבת דברים – עם הרבה מאד כאלה.
אחרי שרוקנו מתוכם את הררי השיש העברתי כמה מהם במקום למזבלות, לגינה שלי. ברשות כמובן.
חשבתי להעביר אותם לבית הספר לצורכי אחסון, מיחזור וכו' והשארתי לי שניים, בכל זאת. והם רבצו שם. ארגזים גדולים מעץ פשוט, סופגים אל עצמם את הקיץ, מי הממטרות – בצמצום, אבל בכל זאת, ואת החיים בגינה שלנו, והתבלו והתפרקו. אני במקביל, התחלתי לערום בצד מה שהתפרק.
לפני שבועיים, בסערה הגדולה החלטתי שמספיק וניגשתי להביט בהם מקרוב.
כשהתקרבתי, ידעתי מה זה יהיה.
ליתר בטחון מדדתי, ואכן, ממש על המילימטר כמו שאומר האיש עם תשע אצבעות – אחת נתרמה
לצבא הבריטי – קסומות, מדוייקות ולא יודעות חיפוף מהו ובקשתי ממנו לרדת למרתף הקסמים שלו
שsoon אני ארד עם מצלמה ואתעד עולם קסום של מוטרות ושייבות ופצירות ומלחציים וקלאפות
ומה לא להחליק לי בבקשה את ה………לא- יודעת- מה-זה-יהיה-אבא-אבל-יש-לי-רעיון.
ואז,
ב ד י ו ק. על המילימטר, כאילו נבנה במיוחד,
הונחו החלקים המחוספסים לשעבר של ארגז אריחי השיש שניצל מרקבון במזבלה והפכו למדף חובק דיסקים, מכונית ישנה – וולוו נדמה לי – ואוצרות קטנים אחרים.
על המילימטר.
תקריב 
תגובות
בתור צוללנית-צפרדעים מושבעת אני מזדהה עד עמקי נפשי. גם אצלי יש לא מעט תוצרת שמקורה במכולות-בניין, החל מרהיטים שבניתי ושיפצתי וכלה בתמונות שעל הקירות
נהדר
ומה שעוד נחמד הוא שבן זוגי התברר גם הוא כצוללן-מכולות ושנינו תמיד פוזלים באותה שנייה לבדוק איזה אוצרות מסתתרים בעמקי הג'יפה. אריחים מצוירים, מגירות- מה לא
אהבתיאהבתי
הארגז הטפשי הזה זה מה שמדליק. וזה נראה מדונדש מעוצב כאילו מינימום חנות ברשפון או משהו.
אפשר אחד מהערימה בחצר?
אהבתיאהבתי
כל פעם כשאתם רואים ספר זרוק בכל שפה. קחו הבייתה וחפשו ברשת. תופתעו עוד פעם ועוד פעם. הנה בשבוע שעבר הרמתי ספר בגרמנית על גתה. נכנסתי לרשת – ארבעים יורו, אחר היה שווה רק חמש עשרה והיו בעבר הפתעות מרשימות יותר.
אהבתיאהבתי
זה מאוד חסכוני ומאוד כייפי, ככה, לאסוף מה שזורקים, לחפש מציאות
מה שאנשים זורקים מהבית, במיוחד עקב שיפוצים רציניים, בו נזרק ריהוט אותנטי, לפעמים עיצובי פנים ועיצובי רהיטים מדהימים, אריחים ישנים ,הכל, תמורת מה? תמורת רהיטים חדשים מהשבדים של איקאה? תמורת אריחי קרמיקה גועליים, מה? אי אפשר להבין, בעצם אפשר, רוב האנשים עיוורים
אני חושב שזו שיטה מעולה, טוב גם לסביבה, במקום לצרוך עוד ועוד
יש לך מעט דיסקים… ומזה דווקא כדאי הרבה (אם כי בעצם להוריד כיום זה יותר…חסכוני)
אהבתיאהבתי
נראה לך? זה שהצלחתי לסדר סוףסוף מדף אחד….:)
אהבתיאהבתי
וכל כך כיף שחזרת לכתוב הרבה!
אהבתיאהבתי
לחפצים עזובים השפיעה על התחביב של האבא ב"עד החתונה"?
אהבתיאהבתי
לא חשבתי על זה ככה עופר :)
אבל בראיה לאחור לתקופת הצילומים, באמת ניסיתי לשנורר ממחלקת ארט חפצים שהיו שם…לא הצלחתי….
אהבתיאהבתי
כשעשו שיפוצים במה שהיה פעם קולנוע טיילת, טיפסתי למכולה ושלפתי משם לוח דיקט שעליו הודבקו התמונות מהסרט, מהימים שזה עוד נקרא קולנוע ירון. לא יודע איך הלוח שרד, עם הטיפוגרפיה הישנה והכל, וכעת מונח בחדרי מול עיניי. זוכר מכולה ליד כיכר דיזנגוף. שנות ה-80, חיסלו את ספרית מירה בזמנהוף, ועמדנו שם, עשרות אנשים, ושלפנו. זה הלחפש בזבל של הבורגנים, אבל כיף גדול
אהבתיאהבתי