תקריב

.

.

אחד הדברים הקבועים ביותר בחיי בשמונה שנים האחרונות הוא הבוקר.

מתנהל מעצמו בדייקנות ובקצב שלו כפעימות לב, כתוכנה דייקנית להפליא.

בשבע אפס שבע, בחיי, השעון מצלצל ובין שמונה לשמונה ועשרה הסקיני על שערה, ילקוטה, הנייד

וכסף לקיוסק יוצאת מהבית. אחריה אמה. מסמורטטת, לא תמיד, אבל לרוב, עם קפה ביד, משקפי

שמש ותחנונים לכלבה לצאת מהבית רק עד שאחזור, למטרת ניעור עצמותיה הזקנות.

כשאני חוזרת היא רובצת במקום שהייתה כשעזבתי כמובן.

הילקוט לרגלי הנוער במושב הקדמי, אני מנסה ודי מצליחה סוףסוף, לא להעיר שיש המון מקום

במושב האחורי – למה הילקוט חייב להדחף לקדמי – ככה. כי נוח לי – ואנחנו בדרך.

סוף הרחוב, שמאלה לקק'ל, גשר, שמאלה לאיילון צפון, ימינה לכיוון הכפר, חיוך לשומר שנותן לנו

להכנס לכפר ממש, לא רק לחניה – שנים של השתדלות אל תראו את זה כל כך פשוט –

והיא יוצאת מהאוטו. נשיקה. לפעמים. אני אוהבת אותך, תמיד, ואני כבר במסלול הקבוע בחזרה.

קבוע. אני אוהבת קבוע. תמיד אהבתי.

לא מפחד הלא קבוע. לא מפחדת.

קבוע כי בקבוע יש מקומות וזמן שמאפשרים הרבה.

המסגרת מאפשרת חופש, הקביעות משחררת דמיון ורצונות ומילים.

בתוך הקבוע אפשר להבין. להרגיש. לראות תהליכים. שינויים. כמעט כמו בספרי האצבעות.

flip books הם ממתק אמיתי.

אני מנסה לזכור לקחת מפעם לפעם את המצלמה הטובה לנסיעות בוקר האלה.

לצלם את הדרך לבית הספר. זו המשתנה מדי בוקר באופן המשקף גם את עונות השנה כמובן,

גם את השלטים באיילון – אבא יצליח או לא? – גם את דרכי האספלט המשתלטות על השטחים

הירוקים בין הבית שלנו לכפר הירוק, ומבנים שמופיעים בתוך השדות תוך ימים, ובכלל את הזכרון

הויזואלי שיתחבר לזה הרגשי בדרך הקבועה שלנו. זו החרוטה לתמיד.

נסיעות רגילות של בוקר.

לפעמים התרגשות גדולה. לפעמים חששות, עלבונות. שיחות קצרות וטובות.  ויכוחים וטענות.

צחוקים, הרבה צחוקים, נסיעות של שקט גם, ולא מעט נסיעות שהמצלמה או הטלפון מצלמים.

אני מצלמת, והיא. אני מראה לה משהו ששווה פריים, והיא רוצה לבד, ומראה לי גם.

צילומים מכוונים, מקריים, עם עצירות בצד הדרך לעיתים רחוקות.

מה שקורה בדרך באותו יום מכתיב אם לצלם, ומה.

בדרך כלל אני לא יכולה להגיד מי צילמה מה. לפעמים אני זוכרת פריים מסויים, אז כן.

הנה הבוקר של הסערה הגדולה לפני שבוע –

והנה זו מהבוקר 

נראה מה יקרה בהמשך.