אוכל שאוכלים לבד

.

כשדליה הייתה ישנה אצלי,

אחרי שכל הבית, אפילו אבא שלי – אני מחבבת את הביטוי הזה כ ל ה ב י ת – היה נרדם,

ואנחנו היינו עדיין בתוך הדיבורים, ציחקוקים, רכילות, שיחות על החיים, הבנים ומה לא,

היינו פושטות על המטבח ומכינות בשקט בשקט את המאכל המסורתי של הלילות האלה שלנו

ולא סותמות ת'פה כמובן בלעיסה, שתית בירה שחורה וצחקוקי שקט-כולם-ישנים. תשתקי כבר.

פרוסות לחם עבות ממש, הרבה פרוסות. חומוס מקופסאות שימורים קטנות של מחנה קיץ וטיולים

שנתיים, המון המון בצל פרוס, פפריקה ויאללה אל תוך הלילה וצחצוחי שיניים.

היה טעים כמו שזכרונות יכולים להיות.

בזמני העכשיו, בימי שני וחמישי האלה,

בלילות שאני לא מנסה לסגור פערים ולספק תאוות במקומות שאחרים מבשלים ונשארת בבית,

אני לא מבשלת בדרך כלל. מי רוצה לבשל לעצמו אחרי ארבע עשרה שנה של יום יום, כל הזמן?

אז לפעמים יש מקרר מלא – בכל זאת היה כאן נוער רעב הבוקר ויחזור שוב מחר בצהרים –

לפעמים יש שאריות משלוחים – מי אמר נודל'ס קרים, סושי רך, מי אמר פיצה קרה.

אבל אני עורכת שולחן באיזה אופן,

גם מכינה סלט לפעמים ויושבת עם היין לכמה דקות שקטות,

ולפעמים אני עושה את אותו הדבר מול הטלוויזיה או המחשב –

ולעיתים ממש נדירות, במיטה. ספר וכל הפירורים ועונג צרוף גם.

לא איה, ס ת ם כתבתי בבלוג. לא אוכלים מול הטלוויזיה בבית הזה כאילו-שאת-לא-יודעת –

ולפעמים……

לפעמים,

לא לעיתים תכופות כמו פעם בשנות הדירה משלי – תל אביב – חבר כן או לא,

אבל בכל זאת,

לפעמים מתחשק לי אוכל שאוכלים לבד. כמו שאוכלים לבד.

לא מבולמוס אכילה.

לא ממצוקה – ע'ע סרטים אמריקאים ובחורות רגשיות ודומעות.

לא משעמום, הפרעות אכילה ושכאלה.

לא,

סתם כי מתחשק לי אוכל כזה, שאוכלים כשאתם לבד, ממש לבד, בבית.

כזה שאוכלים בלי חשבון בכלל.

לא לנימוסים. לא להליכות. לא קלוריות. לא לאחוזי שומן. לא לריח מהפה אחר כך.

לא לכלום.

בסרטים הם אוכלים מעל הכיור כשהכל מטפטף ונוטף.

את זה האמת אני פחות מכירה באופן אישי.

אני מכירה חברה אחת של קורנפלקס בלי כלום.

אחרת של נקניקיות מהפריזר. אין תגובה.

מישהו שאני מכירה מכין כריכי שוקולד למריחה וחרדל אלוהים ישמור.

ואני,

אני בעיקר לחם שחור, פשוט מהסופר או חלה שנחצים לחצי אורכם וממולאים ב…

טוב כבר סיפרתי,

חומוס או טחינה, פרוסות בצל בשפע, צנוניות ופטרוזיליה כאפגרייד, פפריקה ובירה שחורה.

למה פפריקה? אין לי מושג. תשאלו את דליה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רוני  On 18 בינואר 2010 at 18:30

    מרוחה בשוקולד השחר
    מגולגלת.
    בקיבוץ שלי קראו לזה "נקניק שוקולד", וזה טעם הילדות המושלם.

    (ועכשיו כולם ביחד – אייייכס! – אני יודעת. ככה זה.)

    אהבתי

  • מתבייש להודות  On 18 בינואר 2010 at 18:32

    :)

    אהבתי

  • לינוי  On 18 בינואר 2010 at 18:40

    עם הרבה אבקת מרק תעשייתית מגעילה, ורצוי תוך גירוד השרופית מהתחתית של הסיר.

    אהבתי

  • יואב  On 18 בינואר 2010 at 19:05

    אותו לחם שחור, גבינה לבנה ו-אנשובי! אנשובי! אנשובי!

    אהבתי

  • גלית  On 18 בינואר 2010 at 19:21

    :) זכרונות ה"שיגועים" במטבח עם החברות לדליה שלי קוראים הדס

    אהבתי

  • רחל  On 18 בינואר 2010 at 19:40

    "סנדוויץ'" של שניצל "עוף טוב" בין שני שניצלי עוף טוב אחרים ובלי שום תוספת אחרת (אחרי חימום במיקרו, לא טיגון במחבת).

    אגב, כולם עוברים. מתחיל להיות ריק כאן. את מתכוונת להשאר אחרונה ולכבות את האור?

    אהבתי

  • לימור  On 18 בינואר 2010 at 20:13

    פשוט לחם עם חמאה.
    פרוסות של לחם. אבל עם פרוסות של חמאה.

    אהבתי

  • שלומית  On 18 בינואר 2010 at 21:40

    פעם פרוסת עוגה מורטבת בחלב וגלידה עם קורנפלקס ואגוזים

    היום:
    סלט ענק עם המון שומר צנוניות עגבניות וטונה.

    אהבתי

  • שלומי  On 18 בינואר 2010 at 21:47

    פרוסות
    ששה
    שבע
    של
    לחם לבן
    עם חמאה
    וכוסות
    תה
    ששה
    שבעה

    אהבתי

  • חגית  On 18 בינואר 2010 at 21:56

    כשהייתי בתיכון עבדתי באיזה משרד בחופשים, ואחת הנשים שם הייתה אוכלת קפה היישר מהקופסה, עם כפית :-)
    אני כל כך נהנית לקרוא אותך!

    אהבתי

  • ימימה  On 18 בינואר 2010 at 22:04

    גם אני מהז'אנר. וגלידה.

    אהבתי

  • שרון רז  On 18 בינואר 2010 at 22:06

    פפריקה, קצת ממנה, עובדת עם חומוס, גם בצל, כל הכבוד עליו, אגב, גם כמון הולך עם חומוס, סחתיקה על החומוס
    בשבילי לחם טרי, רצוי גם קריספי, משהו טוב, עם חמאה, אפשר גם עם ריבה טובה, אפשר גם עם חלבה במקום ריבה, הכל עדיין עם חמאה, זה האולטימטיבי
    אפשר לצרף לבן או פריגורט עם זה וכמובן כוס תה חם ונעים

    אהבתי

  • אביגיל  On 18 בינואר 2010 at 22:48

    מספרת שהייתה אוכלת צנוניות עמוסות מלח ואמא שלה, סבתא שלי, מאוד כעסה. נשמע משונה, אבל כנראה שככה זה היה באמריקה של שנות הארבעים. אני רק מאכלים מבית אבא- פופקורן וגלידה!

    אהבתי

  • מתביישת להודות  On 18 בינואר 2010 at 23:25

    בין פרוסה אחת לשניה אני תוקעת כזה גרעפס שבחיים בחיים לא הייתם מאמינים שבחורה ענוגה כמוני מסוגלת לשחרר.

    אצלי זה לא סוג האוכל אלא הקפה הזה של 8 בבוקר כשהבית נשאר רק שלי.
    אני מגיבה פה קבוע, בשמי המלא. והפעם… מתמסרת לאנונימיות הרשת.
    תודה על עוד פוסט נהדר ותגובות מעוררות תיאבון.

    אהבתי

  • לייה  On 18 בינואר 2010 at 23:45

    עם אבקת סוכר מומסת מלמעלה.

    קצת מצחיק, שזה הזיכרון של טעם ילדות שלי, שמאוד מאוד אהבתי. היום אני ממש שונאת לימון ובשבילי זה יהיה בזבוז לקחת ביס מעוגת לימון ולא משוקולד…

    אהבתי

  • סתם אחת  On 19 בינואר 2010 at 00:37

    נוטלה בכפית, ישר מהצנצנת…

    אהבתי

  • נעמה  On 19 בינואר 2010 at 00:55

    ובתוכה חמאה ביצה עין

    אהבתי

  • אחד העם  On 19 בינואר 2010 at 01:45

    "היה טעים כמו שזכרונות יכולים להיות"

    נוסף לפנתיאון פניני המטאפורות-שליקטתי-מהכותבות-החביבות-עלי

    אהבתי

  • א  On 19 בינואר 2010 at 08:35

    לחם טרי-טרי, לא משנה איזה, עם חמאה. אין על זה

    אהבתי

  • נבט חיטה  On 19 בינואר 2010 at 11:14

    שיפון, קמח מלא גרעינים שחור עם חמאה/חמאת בוטנים וריבה/חמאה ומרמייט ואבוקדו. הכי הכי הכי בעולם!

    ורוני- איכס אינדיד! באיזה קיבוץ גדלת??? :)
    אצלנו עשו מרקחת של גבינה לבנה מעורבבת עם תמצית רום סינטטי וסוכר. וככה אכלו בכפית טרום המילקי…

    אהבתי

  • נבט חיטה  On 19 בינואר 2010 at 11:16

    הרסת אותי! מעולה! :))))

    אהבתי

  • עטרה  On 19 בינואר 2010 at 14:11

    יופי של פוסט!
    פעם הייתי מסוגלת לאכול שני פיינטים בכוחות עצמי, לאט לאט, כפית וניל וכפית קפה, והכי טעים זה כשהגלידה הצפופה והקשה שלהם מתחילה טיפה להינמס ולהיקוות בשלוליות קטנות בירכתיים. היום כבר אין לי כזה נפח מנוע, לכל היותר אחסל חצי מיכל מזה וחצי מההוא.
    כמו כן: בונבוני שוקולד מריר עם אלכוהול, כאלה שמוצצים לאט לאט עד שהם נמסים ומתפוצצים לך בפה והאלכוהול ניגר לתוך הגרון. וסליחה על התיאור הרב-משמעי (מה לעשות… אולי בגלל זה אני אוהבת אותם). הכי טובים הם המיובאים, ובעיקר אלה בצורת בקבוקי משקה שקונים בדיוטי פרי.

    אהבתי

  • מוטי  On 19 בינואר 2010 at 18:36

    בילדות פרוסה עם סוכר, או טוסט מרגרינה.שוקולד, או פתיתים :)

    אהבתי

  • אבי  On 19 בינואר 2010 at 20:10

    ציבור שלם!
    :)

    אהבתי

  • מושיק  On 19 בינואר 2010 at 23:04

    מנגו. שלם. לבד. עם מגבת לספיגת המיץ וחוט דנטלי.
    וכשחושבים על זה גם עמבה.

    אהבתי

  • מאיה  On 19 בינואר 2010 at 23:44

    אני שומרת גלילים של בצק עוגיות שוקולד בפריזר, ואף פעם לא יוצא לי לאפות אותם, כי כל פעם שמתחשק לי מתוק אני פורסת לי איזה פרוסה שתיים (זה נשאר רך בפריזר). בצק עוגיות קפוא זה הכי טעים בעולם. וגם בצק עוגיות לא קפוא. כשהן אפויות זה כבר לא זה.

    אהבתי

  • daniel  On 20 בינואר 2010 at 11:47

    עוגיות אוריאו מפוררות עם יוגורט אקטיביה לארוחת בוקר חח

    אהבתי

  • מיכל  On 20 בינואר 2010 at 13:46

    אין לי משהו קבוע.

    :(

    אהבתי

  • מיכל  On 15 בדצמבר 2011 at 23:10

    שנביץ: הרבה חמאה, סילאן, פרוסת חסה, פרוסות גבינה מלוחה 5 אחוז של גד, קצת פקאנים או אגוזי מלך (כן, כן, בתוך השנביץ, לא לייד).

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: