מתי בפעם האחרונה

.

.

כבר היה כמעט שש אז הרמתי את עצמי ממיטת שישי ועיתונים – אם הייתם אומרים לי לפני כמה

שנים שהשעות הנפלאות האלה של שישי ועיתונים במיטה יחזרו לחיי, לא הייתי מאמינה לכם –

התווכחנו עם הכלבה אם היא רוצה להשאר בתוך הבית או בחצר –

אנחנו היינו בעד החצר, היא ניצחה כמובן, ונסענו.

שישה רמזורים, שמונה דקות. הגענו.

חלון המטבח היה פתוח ומואר ויכולתי לראות דרכו את התמונות הצמודות למקרר –

פעם החתול שלנו נעלם.

אחרי כמה חודשים, בלילה חורפי אחד, הם כבר היו לבושים ומוכנים לצאת לתיאטרון ראינו

אנחנו-כבר-לא-זוכרים-מי-ראה-ראשון צללית של חתול יושב על אדן החלון. הוא חזר הוד ליטופו והמשיך

לחיות איתנו במלוא רודניותו החתולית כאילו לא קרה כלום הרבה, ממש הרבה שנים –

מאז אני מעיפה תמיד מבט אל החלון המלבני הזה. לכי דעי מה יצוץ עליו במפתיע.

אבל הבית הזה מלטף כבר הרבה שנים כלבים ולא לחתולים למגינת ליבה של גברת הבית,

ואתמול כשהגענו, הגוש השחור והקופץ שהצליח לחמוס – על חשבוני כמובן – כל כך הרבה אהבה

מההורים שלי בשנים האחרונות כבר קפצה ליד השער מהתרגשות לקראתנו.

הקדמנו. היינו רק שתינו.

אני התנדבתי מראש לבשל משהו אז ניגשתי למטבח, אמא שלי לקחה את הנוער למכונת התפירה

ללמד אותה משהו על תפרים ישרים – מי אמר בית ספר אנטרופוסופי ולא קבל רגעי נחת – ואבא

שלי עמד לידי ועזר לי לקלף ירקות, למצוא את המחבת שחיפשתי ולהיות.

אחר כך הגיעה הקטנה, שלש וחצי שנים ביננו והיא הקטנה לתמיד. לא חשוב כמה תתמרד, זה לא

יעזור לה. והגיע הגיס הכי נחמד שמישהי יכולה להרוויח – ולא, הוא לא קורא את הבלוג הזה –

ושני הארוכים. הוא תכף משתחרר, היא תכף מתגייסת והעולם שותק על מהירות הזמן הגונב את

שנותינו בלי שבכלל הבנו מתי התחילו לספור.

הגדול, אח שלי, זה שנולד ראשון. הבן הנבחר שמלך במשפחה הרבה שנים עד שהתחלנו להופיע

ולדרוש את ליטרת האהבה שלנו, לא מגיע באופן סדיר אז היינו אנחנו, הגרעין הרגיל של ימי שישי.

אבא, אמא, שתי בנות, גיס ושלושה נכדים.

והיה נעים. לא היו עניינים כמעט בכלל. אי אפשר בלי עניינים בכלל.

בקשנו מהם לעזוב לנו את הכלים בבקשה שישבו איתנו – אני לא מצליחה להבין את הצורך לפנות את

ה כ ל מהשולחן ברגע שמסיימים לאכול – אני לא מסדרת…אני כבר חוזרת לשולחן….. – הנוער יצאו

לקטוף פומלות מהעץ המטופח של סבא שעמל אחר כך בתנועות מוכרות כל כך לקלף אותן עבורם,

הקטנה זרקה עלי מבט זועף אחרי הערה שהערתי בשקט למרות שיכולתי להתאפק ואני עברתי את

הכביש להגיד שבת שלום לדודה הכי הכי אהובה שלי.

כשחזרתי הם היו מול הטלוויזיה. כרגיל. יום שישי, חדשות, והפעם גם ארץ נהדרת you know.

עמדתי בהול – אני לא מצליחה להתרגל למילה המוזרה הזו – והבטתי עליהם.

גבר ואשה מבוגרים ממש.

אשה עם בעלה ושני ילדיהם.

אמא ובת.

וחשבתי על אח'שלי הגדול שנמצא בביתו עם המשפחה שלו –

עבור בנותיו הוא ואשתו והן עצמן זה הגרעין.

והאחיינית שלי, יודעת שהגרעין הוא אחותי וגיסי ואחיה.

והגרעין – הסדוק משהו בסגנונו אבל לא במהותו – של הבת שלי הוא אמא, אבא והיא.

ובעיקר חשבתי שאני לא זוכרת את הפעם האחרונה שהיינו רק אנחנו.

חמישתנו.

אבא שלי. אמא שלי. אח שלי. אחותי ואני.

.

ארבעה אנשים שאיתם ומולם אין בי כלום למעט אני.

אין לי צורך להגדיר את עצמי, אין לי אחריות הורית, אין לי פאסון לשמור, אין לי צורך להיות במייטבי,

להראות טוב, להשוויץ, להוכיח משהו – טוב, חוץ מעניינים פסיכולוגיים הנידונים בחדרים אחרים –

אלא פשוט להיות. לטוב ולרע הם שלי. אני שלהם.

אני חתומה בחותמם של ארבעת האנשים האלה, בלי יכולת לחמוק, והם בשלי.

ואני לא יכולה לזכור את הפעם האחרונה שהיינו לבד, רק אנחנו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רוני  On 16 בינואר 2010 at 12:04

    לי נשארו שני אחים, שרידי אמא שהיתה פעם, וגעגוע.

    המדור הזה, רחלי, הוא תמצית היופי שלך.

    אהבתי

  • שקופה  On 16 בינואר 2010 at 13:11

    אני כל כך אוהבת את הכתיבה שלך.
    תודה.

    אהבתי

  • חגית  On 16 בינואר 2010 at 13:33

    בורכת :)
    תודה שבחרת לחלוק. זה מעורר השראה.

    אהבתי

  • בייביסיטר  On 16 בינואר 2010 at 15:57

    והעולם שותק על מהירות הזמן הגונב את
    שנותינו בלי שבכלל הבנו מתי התחילו לספור.

    אהבתי

  • אליסיה  On 16 בינואר 2010 at 18:11

    אוי חלי, כמה יפה כתבת.
    המשפט הזה "רק אנחנו", כל כך הכאיב לי לאחרונה. ואז באת את עם המילים היפות שלך, הנעימות, וקצת תיקנתי לי.
    תודה.

    אהבתי

  • שרון רז  On 16 בינואר 2010 at 20:20

    זה מקסים זה, מקסים לגמרי, במיוחד כל הקטע בסוף הפוסט
    ארבעה אנשים, חמישה איתך, מהרהר על כך לפעמים, עניין מורכב משפחה, מורכב, לא קל, אבל כן, טבעי, היחידה הזו, בשבילך, בשבילי, בשביל כל אדם כנראה, פוסט נפלא

    אהבתי

  • נגה  On 17 בינואר 2010 at 10:30

    מקסים רחלי

    אהבתי

  • עידית פארן  On 17 בינואר 2010 at 21:12

    ולא הבנתי כלום

    וקראתי עכשיו
    והבנתי הכל

    איזה כיף לי (ולך, ואיך את כותבת…)

    אהבתי

  • אפ  On 18 בינואר 2010 at 00:32

    ואני מסתכל על התמונה הזו מהצד השני, זה של ההורים
    שהעמיסו עם השנים את הילדים,או הילדות על כתפיהם, ועכשיו מקבלים שעות חסד פעם בכמה זמן
    היכולת לתפוס את הרגע של פעם, להתחבר מחדש לתא הקודם, להיות עם הילדים, ורק איתם, והשלמות הזו שקורית כשכולן, אבל ממש כולן, נמצאות תחת אותה קורת גג

    אהבתי

  • רוני (אחרת)  On 18 בינואר 2010 at 10:57

    כתבת מרגש כל כך.
    עבורי, רגעי האיחוד הנדירים של המשפחה הגרעינית מעלים כעסים קשים, כך שאני מעדיפה להימנע מהם עד כמה שאפשר.
    בורכת. בורכתם.

    ובתמונה אמא שלך כל כך קורנת ושמחה.
    איזה יופי.

    אהבתי

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: